מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבוקובינה, אוקראינה היום, בשנת 1938. הייתי ילדה קטנה ולא ידעתי כלום ולכן אבא סיפר לי וקראתי על המקום ממנו באתי.

אמא שלי ואחותי הקטנה נהרגו בזמן שהביאו אותנו לגטו. הוליכו אותנו בהרים בשלג מעיר לעיר מכפר לכפר עד שהגענו לנהר שהעבירו אתנו בסירות הרבה אנשים לא החזיקו מעמד. הגענו לגטו מוגילב באוקראינה את אבא שלי לקחו למחנה עבודה. לעתים הגיעה לראות  אותי ורוב הזמן הם בנו גשרים אני נשארתי בלי אף אחד אימהות זרות עזרו לילדים להתקיים בתנאים של הגטו הייתה עזרה של אנשים זרים. בתור ילדה קטנה התמודדתי עם הקשים בגטו: הרעב, הקור, הבדידות, בלי הרגשה שאתה בטוח ועוד… ואת אבא שלי לקחו למחנה עבודה ונשארתי אם יתר הילדים ואנשים זרים עזרו לנו ובזכותם נשארנו בחיים.

כשנגמרה המלחמה אבא בא לקחת אותי. הגענו לעיירה במולדוביה ואחר כך, עלינו ארצה על ידי שליחים שבאו מהארץ.

בארץ הגענו למעברה, כל העולים שהגיעו לארץ בשנות ה- 50, שיכנו אותנו במעברות. מעברה – זהו מקום אוהלים מברזנט, מיטות של הסוכנות מבד והמעברה שימשה אותם לתקופה קצרה. התנאים היו מאוד קשים. חיפשתי דרכים להתמודד. ירדתי לנהלל לבית הספר החקלאי ושם למדתי קצת עברית. הילדים הצברים התייחסו אלינו לא יפה אנחנו רצינו מאוד להשתלב ולהשתוות אליהם ואני חשבתי  ללמוד את השפה. הקשיים של הקליטה היו מאוד קשים באו שליחים מעליית הנוער והסבירו שהדרך הטובה לעבור לקיבוצים ואז הסכמתי.

לקחו את הילדים ופיזרו אותנו לקיבוצים ולכל מיני מוסדות חינוך לנוער שבאו מהגולה. אני הייתי בקיבוץ גן שמואל וההתאקלמות הייתה קשה. עזבתי את הקיבוץ כי הייתה אפליה בין ילדי הקיבוץ לעולים  עבודה קשה והשקעה פחותה בלימודים.

המשכתי ללמוד בתיכון בחיפה ואחרי התיכון למדתי בסמינר לגננות ומורות בחיפה, התגייסתי לצבא בתור סמלת תרבות, לאחר מכן עבדתי ביישובי עולים ואחר כך בוואדי סאליב בחיפה ולבסוף עבדתי בהוראה  ועכשיו אני גמלאית ומתנדבת בהתנדבויות שונות כגון יד ושם, בני ברית ועוד.

הזוית האישית

היה לי כייף לכתוב את הסיפור, ללמוד דברים חדשים וחשובים בחיים של סבתא ולאחל לה שתהיה בריאה ולהגיד תודה על כל יום. נאחל לנויה להמשיך בדרכה החיובית, יחס כלפי הזולת ולהצליח ללמוד לרכוש השכלה ואהבה רבה לכולם ולקבל כל אדם כמו שהוא.