ילדה במלחמה
נדודים ברומניה במלחמת העולם השנייה
נולדתי בעיר יאש ברומניה בתשעה במרץ 1938, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אבי, שיאו חיים, התפרנס כמסעדן. למזלו הרע של אבי נפתחה מסעדה מול מסעדתו, בעל המקום היה כומר. מכיוון שהייתה אנטישמיות ברומניה, העדיפו תושבי המקום את המסעדה של הכומר ואבי פשט את הרגל. עברנו לכפר רוזינסה ואבי פתח מכולת והרוויח היטב. אלא שהצרות רדפו אחרינו. לילה אחד נכנס לביתנו ראש הכפר ואמר לאבי כי הוא בסכנה גדולה וכדאי לו לעזוב כי אם לא יעזוב הגויים יישרפו אותו. עוד באותו הלילה ארזנו את חפצינו והמשכנו לנדוד. הפעם הגענו לעיר פשקן, שם היה לנו בית גדול. אבי עבד קשה בתעלות. סבתא באה איתנו אך נפטרה כי לא יכלה לשאת את הסבל והכאב שבו היה שרוי בנה.
הנאצים ידעו לבחור את המועדים שבהם הם יתעללו ביהודים ולכן שבת אחת דפקו על דלת ביתנו. אמי פתחה להם את הדלת. אלה היו אנטישמיים שליחי השלטון הנאצי. אבי היה בבית הכנסת. הם חיפשו בכל הבית הוכחות להיותנו יהודים ומצאו את ספרי התורה והתפילין של אבי. הנאצים הלכו לבית הכנסת, אסרו את כל הגברים ולקחו אותם לעבודת כפייה באלכסנדרן שבסרביה. שם הם חפרו בורות ועבדו קשה מאוד. נשארנו אמי ואני לבד. כשנגמר הכסף מכרה אמי את בגדיו של אבי. הוכרחנו לתלות על בגדינו את הטלאי הצהוב. הנאצים המשיכו בהתעללות: ערב אחד נשמעו שוב הדפיקות והנאצים אמרו לנו שאנחנו צריכים להמשיך ללכת. אמי לקחה את תמונתה של סבתא, שמיכה, כריות ומעט כלים. הנאצים שרפו את בתי העיר.
נשארנו פליטים והגענו לעיר פלטיטשין ברומניה. הנאצים לא אפשרו לנו להיכנס לעיר. המשכנו בנדודינו לשתי ערים אחרות. בעיר בה לא היו נאצים מצאנו בית נקי וריק ושם אכלנו ממליגה ופירות. במקום זה חיינו עד תום המלחמה. לאחר המלחמה חזרנו לעיר יאש ושם חיינו עוד עשרים שנה. אבי הצליח לשרוד את עבודת הפרך והצטרף אלינו. התחתנתי עם בורוקוס סלמון. ב-1964 ביקשנו בקשת אישור עלייה לישראל. עברו כשלושה חודשים עד שקיבלנו תשובה. עבדתי כקופאית בחנות בגדים יוקרתית. היה לנו בית פרטי משלנו, היו לנו ארבע קומות וגרו אצלנו ארבע משפחות. כשבאתי מהעבודה בשרה לי אמי כי קיבלנו אישור עלייה, היא אמרה לי מזל טוב ושמחנו ובכינו מרוב שמחה.
מכרנו את כל הרהיטים לגויים בגרושים ונסענו כולנו לבוקרשט, עיר הבירה של רומניה. עברנו מכס ועלינו למטוס. נחתנו באיטליה ושהינו שם כשבועיים. נסענו לוונציה, לשם הגיעו מיסיונרים שניסו לשכנע אותנו לנסוע לאמריקה. סירבנו כי אמרנו להם שאנחנו חלמנו כאלפיים שנה לחזור לארץ ישראל. משם הפלגנו עם אוניה והגענו לנמל חיפה. כשירדנו מהאוניה נתנו נשיקה לאדמת הקודש. התקשרנו למשפחה שלנו שהייתה בארץ. לא ראינו אותם כארבע עשרה שנים. הם לא זיהו אותנו. זה היה ביום שישי. ביום ראשון הלכנו למשרדי הסוכנות וקיבלנו אזרחות ישראלית ומאז אנחנו חיים במגדל העמק.
מילון
עבודת כפייה של הנאציםעבודה שנעשתה בלחץ של הנאצים בתנאים תת-אנושיים
ציטוטים
”למרות הסבל בילדותי היה לי מזל להישאר עם אמי ולעלות למדינה עם משפחתי“