מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדה אחת בהרבה עולמות

נילי זני
נילי זני והנכדה גלי זני
ילדותי במושבה ראשון לציון בשנות ה - 50

היום , כשאומרים את המילה: "קוטג''", קרוב לוודאי שהכוונה היא לגבינה… אבל עבורי זו מילה שמיד מחזירה אותי אל ילדותי במושבה ראשון לציון. בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת (1950-1961 ).

הקוטג' היה בית בן שתי קומות אשר בזמנו נחשב לבית רחב ידיים. הייתה לו חצר מרווחת עם משק חי, עצי פרי וגן ירק. הבית נבנה בשלושה שלבים. השלב הראשון היה קצר מאד, שכן עם תחילת בנייתו בשנת 1948, פרצה מלחמת השחרור. בשנה זו הייתי בת שלוש. חלומו של אבי היה שהבית יבנה מלבנים אדומות שרופות, אשר יוצרו במפעל במוצא בדרך לירושלים. משאית עמוסה בלבנים הללו עשתה את דרכה ממוצא לראשון לציון, אך למרבה האסון, כנופיות הערבים ארבו בדרך רצחו את הנהג וגנבו את המשאית העמוסה. בכך תם החלום של אבא ונדחה המשך בניית הבית עד לתחילת 1950.

בשלב זה מפאת צוק העיתים והשלטת הצנע הכלכלי נגנזו החלומות על בית גדול ויפה אבי הסתפק בבניה צנועה מבלוקים פשוטים של קומה אחת בלבד. בבית היה מטבח רחב ידיים, פינת אוכל אשר מהר מאד הוסבה להיות פינת שינה של ההורים, חדר מקלחת ושירותים וחדר מגורים רחב ידיים  בו הייתה פינת השינה שלנו הילדים ומקום הסבת המשפחה. כעבור חמש שנים בערך הסתיימה בנייתה של הקומה השנייה קומת חדרי ילדים והשינה. בסך הכול שני חדרים אשר עבורנו הילדים היו כארמון…מהאגדות. לא סתם אני מתעכבת  על פרטי הבית ובנייתו, שכן השפעה לא מעטה הייתה לבניית הבית, או ליתר דיוק להעדרו בתחילה, על חיי וילדותי, על מערכת היחסים בתוך המשפחה והיותנו לאנשים.

הבית היום: (צילום מתוך גוגל מפות)

תמונה 1

ילדה אחת בהרבה עולמות…

בילדותי ובנעורי עסקתי המון בארגון (היום קוראים לזה הפקה). ארגנתי הצגות בבית הספר, בתנועת בני עקיבא ובשכונה, ביימתי בניתי תפאורות, חילקתי תפקידים וכמובן שהצגתי בעצמי. הייתי ,"שחקנית" לא קטנה ולימים גם נטלתי חלק בחוג הדרמטי של עיריית ראשון.  את הנושאים להצגות אותן העלינו כילדים בבית הספר ובשכונה שאבתי ממקורות שונים-סיפורי התנ"ך, אגדות עם ,ספרים שקראנו, ולפעמים אף העזתי לשרבב להצגות תמונות מחיינו…כמה אהבתי את מסיבות סוף החופש הגדול שערכנו בשכונה, את ביתני הירידים של פורים ותחרויות התחפושות אותם ארגנו, את השירה בחבורת זמר מיוחדת בה שרנו במתכונת משפחת מלבסקי המפורסמת (באותן שנים הייתה זו משפחה יהודית אמריקאית אשר שרה שירים יהודיים וזכתה לפרסום בין לאומי) את ריקודי העם אותם רקדנו במשך שעות בסניף התנועה. הייתה בי המון שמחת חיים…

ארגנתי טכסים בבית הספר, שרתי במקהלה ותמיד, תמיד הייתי במרכז העניינים. אפילו בהפסקות בשעות הלימודים חיינו "סצנות תיאטרליות" בהמשכים, למשל בשנת  1956, בתקופה של מלחמת סיני, הייתה חצר בית הספר מאחורי הכתה ל"בית חולים שדה" עם "חיילים פצועים" ואחיות רחמניות, ואימהות שמחפשות את בניהן. חיינו את ההצגה מהפסקה להפסקה ומיום ליום. בהזדמנות אחרת היינו בהפסקה אולם בית משפט בו "שפטנו" פידאיון (מחבלים) ערבים-כנראה בהשפעת משפט אייכמן. פעם אף הצלנו את מירל'ה מידיה של המכשפה בהשראת מחזהו של אברהם גולפדן- "המכשפה" ועוד כהנה וכהנה. אהבתי את הפנטזיה…

במקביל עסקתי המון בנתינה וטיפול, בגיל צעיר מאד (11-12) התנדבתי ביחד עם חברים וחברות לעבוד לפחות יום בשבוע במחלקת שיקום הילדים, נפגעי "שיתוק ילדים" (בשנות ה- 50 הייתה בארץ מגפת הפוליו), בבית החולים אסף הרופא, כאן טיפלנו, האכלנו, השקינו, טיילנו עם הילדים הנכים, שימחנו אותם בשירה נגינה ממתקים ומעשי ליצנות.

שנות החמישים של המאה העשרים הימים היו ימים קשים, זכור לי במיוחד נער ששכב במחלקה כ"צמח" לאחר שנפגע במתקפה רצחנית של פדאיון (כנופיות מחבלים) על אוטובוס עם משפחות שנסעו בדרך לאילת במעלה עקרבים (אחד עשר בני אדם נרצחו שלושה שרדו 17.03.54). לא ויתרנו גם עליו ישבנו לידו שרנו לו ליטפנו-ניסינו… עסקתי גם בפעילות חברתית תומכת בגיל די צעיר 14-13 שנים, שני ילדים צעירים ממני במעט שנים זכורים לי במיוחד, היום היו מוכנסים לקטגוריה של" ילדים בסיכון" או "ילדים עבריינים" סייעתי להם בהכנת שיעורי בית, הבנת הנקרא, שיחקתי איתם וליוויתי אותם לביקור קבוע אצל קצינת מבחן, תמיד נשארתי בחוץ והייתי סקרנית לדעת מה קורה מעבר לדלת.

בגיל 14-15 "אימצתי" ילד כבן 9 פגוע שיתוק מוחין שסבל גם מהתקפי פרכוסים, מספר ימים בשבוע ביקרתי אותו בביתו שיחקנו, "קראנו" בספרים, הקשבנו לתכניות רדיו לילדים ב"פינת הילד", טיילנו בחצר – העיקר שאמו קצת תנוח. כאלה היו הימים, ימים שלתת היה מעשה של יומיום ולא רק שם של עמותה, ימים בהם להתנדב היה מעשה של יומיום מבלי לחשוב על תמורה – ולי הייתה תמורה: אהבת המטופלים הערכת הסובבים אותי ובעיקר כנראה בריחה מהעצב והמועקה בבית…

השלישייה

היינו "שלישיה": שלוש חברות המשלימות האחת את השתיים בתיה, ניצה-ונילי. בתיה ילדה יפהפייה ומפונקת בת יחידה למשפחה "יקית" דתית , אשר לכאורה לא ידעה מחסור, בית יפה במרכז המושבה פסנתר אקורדיון, שמלות יפות ואופנתיות סיכות תואמות בשיער נעליים וגרביים יותר מזוג אחד. הורים דוברי גרמנית שחשבו עצמם לעלית… וכמובן תלמידה טובה – מלכת הכתה. ניצה הג'ינגי'ת לא יפה במיוחד אולם גדולה וחזקה ובעיקר "עשירה" מבית אמיד משפחה ותיקה ומוכרת במושבה. אבא קבלן חילוני, אמא שומרת מסורת ממשפחה דתית . גם היא תלמידה טובה, מנגנת באקורדיון, ומצטיינת בעבודות יד (ציור רקמה תפירה). נילי (זו אני) ילדה קטנה וצנומה (כולם חשבו שגם יפה ורק אני לא חשבתי כך), תלמידה טובה, מוכשרת – כנראה ובעלת כריזמה וכושר ארגון – עובדה שעזרה לי לשמור על מעמדי החברתי מה שיכול היה להתערער בקלות שכן בית הספר והחברה היו דתיים ואני באתי מבית חילוני לחלוטין.

הנחתי לבתיה להיות "מלכת הכתה" לכאורה אולם כולנו ידענו מי באמת השולט… בבית תמיד מילאתי את חובותיי: לסדר לנקות לעזור בחצר המשק וכשרק התאפשר הייתי "בורחת" אל חברותי ואל פעילותי החברתית. בכל יום השיבה הביתה מבית הספר, מחברות, מהתנועה הייתה עבורי קשה מאד, היה עלי לסגור דלתו של עולם אחד ולהיכנס אל עולם אחר עם הרבה פחד והמון תקווה ש"היום זה יהיה אחרת… "אבא לא יצעק אמא תחייך הדוד המשוגע לא יהיה בבית, אחי לא יציק לי, בקיצור חלומות…שלושתנו היינו חברות טובות, השלמנו האחת את השנייה והשלישית בתכונותינו השונות, במאוויינו וחלומותינו שהיו שונים, כולם ידעו והכירו את החברות האמיצה ושמות שלושתנו כמעט תמיד נאמרו בפי כל כחבילה אחת, כשם אחד, מורים מדריכים חברים והורים.

גשר

היה לי תפקיד חשוב נוסף הייתי מעין גשר בין חבורות הילדים האחרות בכתה ילדים וילדות שבאו מבתים קשי יום, משפחות ניצולי שואה, עולים חדשים מארצות האסלם, שמעמדם החברתי היה חלש ובלתי מוגדר בקרב הילדים ושתי חברותי התנשאו עליהם – הן גם גרו באזור אחר לגמרי במושבה שהייתה לעיר ראשון לציון, אזור מרכז וצפון העיר, ואילו אנו שאר ילדי הכתה גרנו בשכונות הדרומיות והמזרחיות – הייתה לכך משמעות רבה… הייתי לגשר; גשר הוא דבר חשוב אך בל נישכח שדורכים עליו משתמשים בו ובעת מלחמה גם מנסים להשמידו…

ואכן לא פעם נאלצתי לשלם את מחיר היותי גשר. חייתי ותמרנתי בין כל העולמות בין הדתי לחילוני ,העשיר והעני, הדרומי והצפוני, השפוי וזה שאינו שפוי, הזכרי והנקבי, בין העולם השלו והשמח מלא השירה והמשחק לבין זה המלא עצב כעס וצעקות פחד רגשות אשם וציפייה למשהו אחר. כמה הרבה בשביל ילדה אחת קטנה! אז, באותם הימים הייתי מאושרת, הייתה לי ילדות נפלאה כאשר לרבים מהילדים שסבבו אותי, היה קשה יותר, היו בהם ילדים שנולדו לניצולי שואה אשר איבדו את כל משפחתם, ילדים שלהוריהם היו בעבר ילדים ובני/ות זוג אשר נרצחו או אבדו בשואה, ילדים לאנשים אשר שרדו את השאול ועכשיו פגועים ודוויים מנסים לשרוד ולהקים חיים חדשים במדינה חדשה, בעוני כלכלי ורגשי, אך עם עושר תרבותי אותו הביאו "משם" ותלו בילדיהם המון תקוות.

ילדים שהוריהם לא ידעו עברית ודיברו בשפות שונות כמו יידיש ערבית גרמנית ופולנית הונגרית ויוונית ובולגרית ורומנית, ילדים שהתביישו בעובדה שהיה עליהם לשמש כמתורגמנים להוריהם בשיחה עם המורה, עם השכנה עם חברים או במכולת. ילדים שחיו באוהלים או צריפונים, ולא היה להם מקום להכין שיעורים או לארח חברים. היו בין חברי ילדים שהיו אחראים לשלום הוריהם שהיו פגועי נפש מאימת השואה, כאלו שהיו צריכים לרחוץ ולסרק ולהלביש את אמא או אבא פן יצאו לרחוב ערומים או לבושים למחצה, היו בין חברי ילדים שמידי פעם היו נאלצים לעזוב את בית הספר או מגרש המשחקים כי הוזעקו על ידי רופא או על ידי עוברי אורח הביתה אל האוהל לטפל באם או אב שהתמוטטו ואיבדו שליטה… היו גם כאלה שמעולם לא הכירו את הוריהם  הם נמצאו כתינוקות עם או ללא זהות בתום המלחמה ביערות אירופה , בבורות המתים או במחנות העקורים…

הורי היו ותיקים בארץ, בבית דיברו עברית, לא היינו אמידים אך ביתנו היה מלא בספרים, ספרות עברית ויידיש ספרי עיון תלמוד ותנ"ך, מילונים ואנציקלופדיות שירה והגות. לאמי הייתה זיקה מיוחדת לאותם ניצולי שואה שחיו בשכונה היא חשה צורך לרחם ולעזור (מאז ומתמיד היו לה רגשות אשם על שהיא ניצלה משום שעלתה לארץ כילדה ואילו שלש מאחיותיה ורבים מבני משפחתה שנשארו בפולין נרצחו).

זכורה לי סיטואציה בה פנתה השכנה אם חברתי אל אמי ששלטה גם ביידיש וביקשה את עזרתה "איפה אפשר לקנות סגנון כי המורה בבית הספר אמרה לה שבתה בת השבע היא ילדה טובה וגם תלמידה טובה רק חסר לה סגנון". כן היה זה מגדל בבל שראשו לא הגיע לשמים…(לימים הילדה הגיעה לגדולות). תמיד קינן בי הצורך לעזור לאחרים, להיות לגשר בין שונים, לדאוג לכולם ולשמור "שהכול יהיה בסדר". בכל עת ובכל מקום רציתי לרצות את כולם, היה עלי לשמור על איזון ושיווי משקל, להיות בסדר עם כולם, להיות שייכת לכולם, והיום אני מבינה שזה בלתי אפשרי ולא הייתי שייכת לשום מקום.

תמיד נלחמתי לצד החלשים או הנעלבים, והיה לי כינוי "גנאי" – מלאך הצדק – כשרצו לפגוע בי או לקנטר היו  אומרים הנה מלאך הצדק או שאלו: "למה את צריכה תמיד להיות מלאך הצדק"? ואז כולם היו פורצים בצחוק…

מאז שהייתי ילדה קטנה חייתי בבלבול: אהובה לא אהובה, רצויה לא רצויה, נורא טובה או "קלפטע" (רעה) כפי שכינתה אותי אמי, יפה או מכוערת, חילונית בין דתיים ודתית בין החילונים שבחברי, חזקה עם שתי רגליים נטועות היטב בקרקע או חלשה מאוד שכל דבר מעליב אותה. רק שלא יאמרו עלי משהו רע או מכוער שלא ירכלו שלא ידברו, תמיד רציתי למצוא חן בעיני כולם. כך המשכתי לנהל חיים עשירים במעשים ומאושרים .

הזוית האישית

סבתא נילי: נהניתי מאוד לגלות מהו הסיפור שגלי בחרה מתוך שלל סיפורים שסיפרתי לה.

גלי: היה לי כיף לעבוד עם סבתא ולגלות דברים חדשים עליה ומאוד נהניתי.

מילון

מגדל בבל
מקום שאין בו תקשורת בין המשתתפים.

באוהאוס
סגנון באדריכלות. בעל קווים ישרים ונקיים, מואר, נקי מקישוטים, מטויח בטיח לבן וחלק.

קוטג'
קוטג' הוא בית מגורים צמוד קרקע, עם חלקת גינה פרטית, לרוב בסביבה כפרית או בסביבה המדמה עצמה ככזו. קוטג' מאפשר לדיירים בו יותר פרטיות מאשר לדיריי בית משותף, אך פחות פרטיות מאשר לדיירי וילה.

ציטוטים

”גשר הוא דבר חשוב אך בל נישכח שדורכים עליו משתמשים בו ובעת מלחמה מנסים להשמידו...“

הקשר הרב דורי