מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדה אחת ארבעה בתים

סבתא רחל והנכדה אליה
רחל כילדה
סיפור ילדות מגולה לגאולה, הכרת תודה והערכה על כל מה שקיבלתי עד שהפכתי לאדם בוגר, בתי הילדים ששהיתי בהם נטעו בי את הביטחון, השלווה וההכנה לחיי העצמאות

1945-1955

בתקופה הזו של חיי לאחר עלייתי לארץ חלו בה תמורות גדולות ואירועים מכוננים בהיסטוריה של עמנו. ידע רב מצוי במאות הספרים שנכתבו, בידי היסטוריונים, סופרים, עיתונאים, משוררים כתבו שירה ופרוזה. אך אני רוצה לספר אותם מזיכרונותיי כפי שחוויתי אותם כילדה.

אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה – סיפורים, תקוות וחלומות קדמו לעליה ארצה. כמוני, היו עוד ילדים יתומים שקיוו וחלמו לפגוש את הוריהם ומשפחותיהם. כאשר הגענו לארץ, פעילים של מחלקת העלייה ושל *"עליית הנוער" קיבלו את פנינו ושיבצו את הילדים במוסדות, בקיבוצים או במשפחות אומנות. *עלית הנוער- תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה על ידי רחה פראייר והנרייטה סולד.

בית ראשון – תל אביב

בית ראשון בתל אביב, "בית צעירות מזרחי", ספטמבר 1945-1947 לאחר שלבי העלייה הראשונים שובצתי במוסד "בית צעירות מזרחי" בתל-אביב. כאן היה המפגש הראשון כבית חדש. בהגעתי לבית, הכניסו אותי לחדר בשם "חדר תרבות", נפגשתי עם כל הילדים, הציגו אותי כ"הילדה החדשה" ו"העולה החדשה" , "לילי", לאחר מכן נאמר שעלי לבחור שם עברי, בחרתי ברחל, "לכל ילד יהודי שם יהודי".בבית זה  קבלתי חינוך דתי ולאומי למדתי את השפה מנהגים, ערכים , שירים ראשונים, זמירות, מסורת ועוד. שבת וחג אופיינו בלבוש חגיגי, בתפריט חגיגי ובטקסים לחיזוק חיי השיתוף והחברה. החג הראשון שזכור לי הוא חג פורים. כל הילדות זכו בתחפושת שהמדריכים הכינו ויצאנו לטייל בחוצות העיר, הצטלמנו בכיכר המפורסמת, "צינה דיזינגוף" שנחשבה למקום מפגש ובילוי לכל תושבי העיר.

כיכר זיזינגוף

תמונה 1

התחפשתי למרדכי היהודי

תמונה 2

התחפשתי ל"מרדכי היהודי", הלכתי בגאווה גדולה וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי אדם חשוב. גם באירוע זה הוזכרה הנרייטה סולד כאם כל היתומים. אני זוכרת את עצמי יושבת על המרפסת בבית צעירות ומשקיפה על רח' דב הוז כאשר חיילים בריטיים עוברים בזוגות ואני מראה להם את התפוז בידי, לתפוז היה טעם גן עדן ,ומאז התפוז הוא הפרי האהוב עלי. בתום שנתיים מבוא הגעתי, הפך בית צעירות מזרחי בתל אביב לבית ספר מקצועי בו הוכשרו נערות בתפירה, פקידות, כלכלת בית, תזונה. הפך למעשה לבית ספר לחיים. קבוצת הילדים הצעירים שהתגוררה במקום הועברה לירושלים.

תמונה 3

תמונה 4

הבית השני – ירושלים

הבית השני שלי בארץ היה בירושלים "בית צעירות מזרחי", 1947- 1948 בירושלים נבנה בית חדש ע"י נשות מזרחי באמריקה. גם כאן חיינו חיי חברה ושיתוף שמרכזם היה ב"חדר התרבות" שלנו, שיחקנו בקלאס, בחמש אבנים, בטלפון שבור, ברביעיות (קלפים), קפיצה בחבל היה הישג גדול עבורי. הימים הם ימי טרום המדינה, הבריטים טרם עזבו ומלחמת העצמאות הייתה בפתח. כילדים נהנינו לראות חיילים בריטים במדים, מכוניות צבאיות גבוהות ומרשימות. הטיול הראשון בירושלים היה אל העיר העתיקה ובעיקר אל הכותל המערבי, אירוע זה זכור לי כמפחיד למדי, אך מראה הכותל מתוך הסמטה הצרה נשאר חקוק בזיכרון עד, עד המפגש המחודש שלאחר מלחמת ששת הימים. הכרזת המדינה לא זכורה לי כאירוע מכונן.

תמונה 5

כאשר נודעו תוצאות ההכרזה פרצה שמחה אדירה ברחובות, הוציאו אותנו בפיג'מות לרחובות והתבוננו בריקודי ההורה הסוערים והשמחה האדירה שפרצה, לא כל כך הבנתי את משמעות האירוע. כעבור זמן קצר פרצה המלחמה בירושלים, זכורים לי שני אירועים קשים: הפיצוץ בגרג' הטורים סליק גדול התפוצץ סמוך לביתנו והבהיל את כל הילדים, חלונות התנפצו ודלתות נעקרו. אני הסתתרתי מתחת לכיור בשירותים וקראתי "שמע ישראל" עד שהמדריכה אספה אותי אליה. הפיצוץ ברחוב בן יהודה – 22 פברואר 1948 הפיצוץ אירע במהלך מלחמת העצמאות, תוכנן על ידי עבד אל-קאדר ואל-חוסייני ובוצע על ידי טרוריסטים חיילים שערקו מהצבא הבריטי. בפיצוץ נעשה שימוש בכלי רכב ונשק של הצבא הבריטי. הנזק- שני בתי מלון ובניין מגורים ברחוב נהרסו, ומעוצמת הפיצוץ נופצו זכוכיות ברחבי העיר.בפיגוע נהרגו ונפצעו כמאה נפשות וביניהם איש קרוב ויקר שדאג לי וטייל איתי מדי שבוע. 

תמונה 6

מצור בירושלים במלחמת העצמאות הייתה ירושלים תחת מצור ושררו בה תנאים קשים: הדרך לעיר נחסמה לעיתים קרובות, אספקה לא הגיעה בצורה סדירה והיה מחסור בנשק, תחמושת, מזון ומים.

תמונה 7

צלפים מיומנים היו יורים על אוכלוסייה אזרחית בעיר, והדבר הוסיף על קשיי התושבים בימי המצור. כיוון שרוב שנותיי היו תחת שמי מלחמה לא חשתי פחד כשפרצה מלחמת השחרור החיים בצל המצור היו מלווים בחוויות וזיכרונות שחקוקים עד היום. המחסור באוכל הוביל אותנו לשדות, שם אספנו עלי חובזה, חסת בר ועוד מיני עשבים הראויים למאכל. לא הייתה אספקת מים לירושלים, המחסור היה גדול ולכן כל אחד מאיתנו קיבל מנה יומית של כוס מים, חלוקת המים נעשתה ממשאיות שהגיעו מן השפלה

תמונה 8
תמונה 9

דודי ברי, עולה חדש, היה נהג משאית שהובילה מזון ומצרכי יסוד בשיירות ממוגנות, כדי לשמור על בריאות הילדים קיבלנו בכל בוקר שתי כפות שמן דגים ופלח תפוז שזכור לי כמגעיל מאד ועד היום מעלה בי בחילה עד שאינני יכולה לאכול דגים.

זיכרונות חורף 47' חורף זה היה מהקשים בירושלים, קור עז, שלגים כבדים ורוחות סערה. אנו ילדי המוסד, הלכנו לבית הספר שהיה כמעט ריק מילדים, כמובן שלא היו לימודים ולנו היה מאד נעים כי בילינו את היום בחדר האחות ציפורה בו דלק תנור חימום(!) שהיה נדיר בימים אלו, זכינו לשתייה חמה, ייבוש גרביים על התנור וחימום רגליים. בדרך חזרה מבית הספר, נשבה רוח חזקה ודחפה את תמר הקטנה מטרים אחדים קדימה, מחזה בלתי נשכח. בחורף זה חליתי באבעבועות רוח והיו לי המון המון פצעים בראש, לא ניתן היה לסרק או לטפל ולכן גזזו לי את השיער הארוך ומאז שיערי תמיד קצר. כל אותו חורף לא יכולתי לנעול נעליים, התהלכתי בנעליי בית של גדולים בגלל בועות חורף ענקיות שלא נרפאו עד בוא האביב.

תמונה 10

בין בית שני לשלישי – פרדס כץ

בית המשפחה, שנת 1948 באותה העת הגיעו ארצה פליטים רבים והתאחדו כאן, כך גם משפחתי (דודים וסבא וסבתא). ביתם הראשון שהגיעו לארץ היה בפרדס כץ.  בית פרטי בו התגוררו כולם ביחד. דודי ברי היה נהג והשתתף בשיירות אספקת האוכל והמים לירושלים הנצורה, ולעיתים הצליח לבקר אותי שם.

ערב אחד למרות האיסור שחל על יציאת תושבים מירושלים, הבריח אותי במשאית שלו, מוסתרת בארגז מאחור, לתל-אביב. היה זה ליל ירח מלא ואני לבד, מדמיינת נסיעה לארץ החלומות. בשעות הבוקר המוקדמות הגענו לפרדס כץ. הפגישה הייתה מרגשת ביותר. אין מילים לתאר את פרץ ההתרגשות בעת הפגישה עם משפחה (סבא, סבתא, דודה) שלא ראתה אותי 6 שנים.

זיכרונות קטנים מחופשת הקיץ – "המקלחת הראשונה" –  כשדודתי ביקשה  לרחוץ אותי היטב היא הכניסה אותי לאמבטיה ופתחה את ברז המים. אני שהגעתי מהמצור צעקתי בעברית "לסגור לסגור", צעקותיי הרעידו את השכונה כולה, כולם באו לראות למה הילדה צורחת, (דודתי כאמור לא הבינה עברית). מאז המצור ועד היום אני מקפידה על "משמעת מים" וכך חנכתי גם את ילדיי."כד חלב"– לעיתים נשארתי לבד בבית ורציתי להיות לעזר. החלבן שיצק את החלב לכד הסביר שצריך להרתיח למען לא יחמיץ החלב בקיץ. הדלקתי את הפתילייה, העמדתי את הכד על האש ולא זזתי עד שהרתיחה. כאשר ניסיתי להוריד את הכד מהפתילייה היד רעדה וקצת חלב רותח נשפך לי על הבטן וקיבלתי כוויה גדולה. מכיוון שלמדתי שלא מספרים שום סוד לאף אחד, לא סיפרתי על "התקלה". הכוויה  נעשתה חמורה, הזדהמה וכשגילו את הפצע כבר הייתי זקוקה לטיפול בביה"ח, צלקת נשארה הרבה הרבה שנים. "סברס" – ערב אחד דוד ברי שמע שבפרדס ליד השוקת יש הרבה סברסים ושהוא יודע שהפרי מאוד טעים מה שהוא לא ידע זה שלסברס יש הרבה קוצים קטנים ומעצבנים שנכנסים לכל מקום, מה שעבר עלינו באותו ערב לא ישכח לעולם, כולנו היינו מכוסים בקוצים, בבגדים ובגוף. זה לקח ימים עד שנפטרנו מהצרה.

בית שלישי – בני ברק   

בית שלישי – בני ברק, "מוסד אורה", 1949-1953, בגיל 10 שוב הגעתי לבית חדש, בו ביליתי 4 שנים משמעותיות בחיי. הפגיש

תמונה 11
ה הראשונה- כל הילדים התאספו ובאו לראות את הילדה החדשה, אני זוכרת את הקריאות שלהם "ילדה חדשה, ילדה חדשה באה". הייתי לבושה במיטב בגדיי ועשיתי רושם "בורגני". אני זוכרת את הרושם שהשארתי על הילדים (בלונדינית עם עיניים בהירות) ואת ההתלחשות "איזה ילדה יפה היא בטח לא יודעת עברית". הקליטה–  מכיוון שכבר חייתי חיי חברה בארץ, הקליטה הייתה קלה למדיי. הייתה קבוצה של בנות בנות גילי, קבוצה של בנות בוגרות מ"ילדי טהרן"  וקבוצות נוספות של בנים בגילאים שונים. כאן מצאתי את אהבתי הראשונה התמימה והיפה. תורניות בבית –  תורנות חדרים (סדר וניקיון), תורנות חצר, תורנות חדר אוכל, תורנות מכבסה (כביסה בתוך אמבטיה ושפשוף ברומפה), הדלקת פרימוסים, שטיפה ותלייה, תורנות מחסן, קיפול וסידור בתאי הילדים, תורנות מטבח (עזרה למבשלת) ועוד. חיי החברה – התנהל מועדון שנקרא "ביתן", צריף גדול בו בילינו עד לשעות הערב, הוא שימש כחדר אוכל, חדר להכנת שיעורים, האזנה לרדיו, משחקים  וכד', לאחר מכן התפננו ללכת לחדרים. בשנים האלה למדתי עצמאות, חיי חברה ושיתוף. והפכתי לנערה.  פורים במוסד .

תמונה 12

הבית הרביעי

הבית הרביעי והיקר לי – יפו, בית סבא וסבתא ביפו היה הבית בו ביליתי בכל החופשות שנתנו לנו כדי לשהות אצל המשפחות, חלק ניכר של עולים הגיעו במהלך השנים והתאחדו עם משפחותיהם בארץ, כך גם אני זכיתי שסבא וסבתא, דודים ודודות התאחדו כאן, ביתם החדש היה ביפו ונרכש מהרכוש הנטוש. בית מט ליפול, שני חדרים ללא ריצוף, פינת מטבח, חדר רחצה קטן וחצר  גדולה שהפכה בימי הצנע לחווה חקלאית משפחתית. "ימי הצנע" סבתא לא השלימה עם המחסור הגדול ולכן הקימה בחצר גן ירק, גידלה תירס, פלפל, עגבניות ותפוחי אדמה. הדודים בנו לה לול מקרשים ורשת ושם גידלה תרנגולות שהטילו "ביצי זהב". לאורך קיר החצר בנו בריכה ובה שטו אווזים, סבתא פטמה אותם בעדינות והם שימשו למאכל לכל המשפחה, את הנוצות היא מרטה, מיינה לפי טיב והכינה כרים ושמיכות. כל אווז נתן תמורה מלאה לאהבה שקיבל. באותם זמנים שגשג ה"שוק השחור" , פקחים תפסו מעבירי סחורה והחרימו אותה. בימים אלו הייתה סבתא אורזת סל עם מצרכים (בשר אווז, ביצים, ירקות) שהייתה אורזת ונוסעת באוטובוס לירושלים לחלק לביתה ונכדותיה, באחד מביקוריה השגרתיים בדרך לירושלים, עלה פקח לאוטובוס, הוא ביקש מסבתא לפתוח את הסל, היא פתחה, כל האוכל נגלה לפניו, סבתא החלה לנסות להסביר לו שהאוכל בדרך למשפחה אך היא לא יודעת לדבר עברית, כל האירוע הפך למפדח ביותר ולסיפור משפחתי לאורך שנים. בימי הצנע נהגנו לקבל "חבילות קאר" שנשלחו מיהודי אמריקה ואוסטרליה ובהן מזון שלא היה בארץ כמו שימורי אננס, שימורי קוקוזין (שמן קוקוס) לבישול ואפיה ועוד כהנה וכהנה. שאריות נשתמרו גם אחרי עידן הצנע. בחגים התקבצו כל בני המשפחה אצל סבתא לחגוג כמנהגם בגולה. שירים ומזמורים נוגנו, מאכלים מסורתיים הוכנו וחגיגה שלמה הייתה, גם היום אנחנו חוגגים במתכונת דומה.

תמונה 13

סבתא שלי- אומאמא, סבתא שלי הייתה הדמות היקרה לי והאדם שאהבתי ביותר, משנהייתה אלמנה, עברתי לגור איתה, עד נישואי. סבתא הייתה אישה צדקת גמורה, גומלת חסדים לכל חי, אזכרנה לעד.

סיכום על קצה המזלג סיפור ילדות מגולה לגאולה, הכרת תודה והערכה על כל מה שקיבלתי כאן בארץ עד שהפכתי לאדם בוגר, בתי הילדים ששהיתי בהם נטעו בי את הביטחון, השלווה וההכנה לחיי העצמאות. כמוני, ככל הילדים, קיבלתי את הטוב שאפשר היה באותם הזמנים, ונותרו בי זיכרונות יפים וטובים. אך מעל לכל, תודתי, אהבתי וגעגועי הם ליקרי, סבי וסבתי, דודי ודודתי שניסו בכל מאודם למלא את מקום הורי ז"ל – שנספו במחנה יאסנובאץ. זכרם איתי לעד.

הנרייטה סולד –  1860-1945

תמונה 14

הנרייטה הקדישה את חייה לרעיון הציוני ולעם היהודי בארצות הברית ובארץ.

פעלה בהקמת ארגון "הדסה", בהובלת מוסד "עליית הנוער" וניהלה מוסדות בגופים שונים למען הילד והנוער בארץ. ביום הולדתה של הנרייטה מתקיים יום המשפחה, שהיה יום האם- הרי שהיא אם כל היתומים.

הזוית האישית

רחל יניב: אליה יקרה, הזמנת אותי לספר לך על פרק בתולדות חיי המגוונים. ספרתי לך על שנות ילדותי ונעורי כאן בארץ בתקופה של טרום המדינה, הקמת המדינה והשנים הראשונות כאן. ואולי סיפורים אילו בהמוניהם יעמיקו גם לדור שלך את אהבת הארץ והזיקה שלנו לכאן.

מילון

עוצר
עוצר- חסימה, לא ניתן לצאת מהבית או העיר.

מעברה
מעברה- עיר של פחונים, בדונים ואוהלים, בפרוורי ערים בהם שוכנו עולים חדשים עד המצא להם דיור קבע, התנאים במקום קשים ביותר.

תקופת הצנע
תקופת הצנע- מקום המדינה עד סוף שנות ה50, תקופה קשה של מחסור במזון, ביגוד דיור ועוד. ניתנו לכל משפחה פנקסי תלושים שבעזרתם קיבלו את החסר- בהגבלה. בתקופה זו פרח השוק השחור.

שוק שחור
מסחר לא חוקי, הפקעת מחירים, השוק עזר לעשירים להתעשר ולעניים גרם למחסור כבד יותר.

חבילות קאר
מארזים שכללו מוצרי מזון בסיסיים שנשלחו מאוסטרליה או מארצות הברית למלא במעט את החסר.

רכוש נטוש
אדמות, נכסים- בתים, חוות ודירות שננטשו על ידי ערבים שברחו בזמן מלחמת השחרור, הבתים עברו לידי המדינה ואז לידי "עמידר" ושוכנו בהם מי שידו הייתה משגת לרכוש בית בסכום קטן.

ציטוטים

”כמוני, ככל הילדים, קיבלתי את הטוב שאפשר היה באותם הזמנים, ונותרו בי זיכרונות יפים וטובים.“

”סבתא הייתה אישה צדקת גמורה, גומלת חסדים לכל חי, אזכרנה לעד.“

הקשר הרב דורי