מאגר סיפורי מורשת

סבתא מרים מספרת:

"אבא שלי, ישראל דב אודסר, ידוע בשל פתק שמצא בשנת תרפ"ב בין דפי ספר וכלל את הססמה "נ נח נחמ נחמן מאומן". הוא האמין שהפתק נכתב אליו בידי רבי נחמן, שנפטר כמאה ועשר שנים קודם לכן, והגיע אליו באורח פלאי. הוא שמר במשך שנים בסוד את קיום הפתק וסיפר עליו רק לילדיו. רק כעבור ארבעים וארבע שנה, בהיותו כבן שמונים, סיפר על כך ברבים. סיפורו זה הביא להתקבצות חסידים נוספים סביבו וליצירת קבוצה אשר חבריה מכונים "נ-נחים". תלמידים אלה החלו להפיץ את הסיסמה ואת סיפור הפתק".

סבא רבא ישראל

"אני זוכרת שמגיל מאד צעיר אבא היה מספר המון סיפורים על רבי נחמן מברסלב. מאד אוהבת להיזכר בסיפורים הללו, סיפורים על מלכים ובני מלכים, על עניים ועשירים, סיפורים על ערכים בסביבה של השטייטל במזרח אירופה וברוסיה.

גדלתי בטבריה, בת חמישית מתוך תשעה ילדים. היינו משחקים בחצר תופסת, מחבואים, חידוני ידע. הלכתי לבית ספר מאד דתי ואז לבית ספר חילוני רגיל. עברנו הרבה דירות והרבה בתים. הייתה לנו מאפייה בטבריה ואימא הייתה מנהלת. אבא היה לומד בישיבה כל הזמן. זוכרת שהיו עובדות אצלנו בחורות ערביות שהיו מנפות את הקמח ועושות בצק. לא פחדנו מהם והם לא מאיתנו היו יחסי חברות טובים ויפים. גרנו בחצר שמעלינו גרו ערבים באותו הבית והיחסים היו נפלאים. בבית דיברו אידיש, וערבית עם השכנים. עברית למדתי בגיל יותר מאוחר. לאבו נאסר היו שני בנים, נאסר ודאוד. היינו שרים ביחד שירם ביידיש ובערבית".

סבתא מרים שרה

סבתא מרים שרה בערבית

לסבתא היה כינוי חיבה בשם: רייזלה. היא זוכרת שקיבלה מתנה כשהייתה ילדה קטנה: "כשהייתי ילדה קטנה ומישהו קנה לי בובה ואמר לי שאני יותר יפה ממנה … הבובה הייתה מסמרטוטים…"

סבתא מספרת מה היו אוכלים בבית: "לחם עם שמן ועגבנייה, ירקות בבוקר. היו מכינים סיר אחד של מרק בכל יום מרק אחר. עם קיגלעך, לפעמים אמא הייתה מכינה פלאפל, בשר ודגים היה רק בשבת. לא ידעתי מה זה שוקולד עד גיל מאד מאוחר, אמא הייתה מכינה ריבות בבית. אמא הייתה עובדת כל היום. חזרנו מבית הספר והיינו משחקים בחצר אצלנו. לא הכרנו דברים כמו תנועת נוער וחוגים. השכנים היו אצלנו תמיד, הבת של השוחט והבת של הרב.

עברתי מטבריה לירושלים בגיל 7. בטבריה לא היה לנו חשמל, הייתה עששית על נפט. בבית בירושלים כבר היה חשמל. גרנו כולנו באולם אחד בגודל של 70 מטר מרובע וישנו על מזרנים. אימא הייתה בבית, היא הייתה תופרת ומתקנת בגדים של אחרים ואבא למד בישיבה. אח שלי נפצע בשנת 1936 במאורעות בירושלים, רצנו הביתה ויצחק קיבל כדור ברגל ובאו אמבולנס לפנות אותו.

הבת מצווה שלי הייתה בעיר העתיקה ירושלים, הלכנו לחנות וקנינו ממתקים, מאד דומה למה שיש היום. לא היו חוגגים ימי הולדת, אני זוכרת שאחותי הקטנה נולדה בשבועות ואני זוכרת את המסיבה הגדולה שעשו לה את ה'בת מצווה'. עם אמא היינו נוסעים לחדרה, היינו נוסעים באוטובוס. רוב הנוסעים היו ערבים. היינו נוסעים על מה שהיום הוא כביש 60. הגענו לג'נין ומשם היו תופסים אוטובוס או רכב או משאית. נסענו לבקר דודים במירון, בפתח תקווה, בראש פינה ובצפת. לא היו סתם טיולים, אלא רק לבקר משפחה לאירועים והיינו באים לכמה ימים.

זו הייתה ילדות מאושרת, למרות ואולי בגלל העוני. חגגנו את התרבויות שבתוכן. חיינו – את היידיש, הערבית, העברית.

התחתנתי בגיל מוקדם ונולד לי בני הבכור, עמרם הורוביץ. לאחר מכן התגרשתי וכמו חלק גדול מאחיי, יצאנו בשאלה.

סבא וסבתא של איתמר ביום חתונתם

התחתנתי שוב עם גדעון נוימן, לוחם באצ"ל, גרנו בהרבה מקומות כולל תקופה קצרה בארה"ב ותקופה בשליחות משרד החוץ ברומניה, נולדו לנו שתי בנות: יוחנה וליאורה".

"יש לי היום עשרות נכדים, נינים ואפילו שני חימשים".

הזוית האישית

איתמר קרמר: בתאריך 7.4.18, כב' בניסן תשע"ח, סבתא מרים הלכה לעולמה בגיל 89 מוקפת ועטופה בבני משפחה וחברים אוהבים, אחרי שהספיקה להיפרד מכולם.

אני בגיל חודשיים בעגלה עם סבתי 

אני (בגיל 14) עם סבתא מרים