מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי: יורם בילו

המלחמות שבהן השתתפתי

 

1.מלחמת ששת הימים (1967)

מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה הראשונה שבה השתתפתי.

סיימתי את שרותי הסדיר בצבא שלוש שנים קודם לכן והמלחמה הייתה בעצם האירוע הראשון שאליו גויסתי כחייל מילואים. תפקידי היה מפקד מחלקה של מכליות שתפקידם היה לספק דלק לכוחות השריון בדרום.

 

האירועים שהובילו למלחמה בקיץ 1967 היו סגירת מיצרי ים סוף על ידי השליט המצרי, גמאל עבדול נאצר וגירוש כוחות האו"ם מסיני.

בעקבות זאת, הוכרז על גיוס צבאי בארץ, וגם אני נדרשתי להתייצב בבסיס היחידה שלי. הצטיידנו ונסענו לכיוון רצועת עזה וליד קיבוץ אורים חנינו, והסווינו את המכליות בחורשת איקליפטוסים.

ככה התחילה תקופת ההמתנה (הזמן עד פרוץ המלחמה) שנמשכה שבועיים. במשך הזמן הזה לא עשינו הרבה, אבל המתח היה עצום. הצבא המצרי חנה מולנו ויכולנו לראות חיילים מצריים וטנקים רבים. ברדיו הקשבנו ל- "קול קהיר", ולמרות שהאמנו בכוחנו, לא היה נעים לשמוע את השדר המצרי מתרברב כי הצבא המצרי יכבוש בקלות את דרום הארץ ויגיע לתל-אביב. 

מה שהיה משעשע בכל זאת הייתה העברית הקלוקלת שלו. כך למשל הוא אמר שהחיילים המצרים יביסו את ה"סיונים בכל החזיות" (כלומר: את הציונים בכל החזיתות), אבל תקופת ההמתנה כולה הייתה מפחידה למדי ולא ידענו איך המצב הזה יסתיים.

לאחר שבועיים החליט המטכ"ל לתקוף במפתיע את הצבא המצרי. אנחנו לא ידענו על כך דבר, וכשהגיעה הפקודה בקשר:"סדין אדום!" הייתה התרגשות עצומה. הפקודות זרמו באלחוט, רכבים ואנשים התחילו להתרוצץ ובתוך זמן קצר המחנה התרוקן. המתח העצום והתחושות הקשות ששררו בשבועיים הקודמים התפרקו במהירות. כשניתנה הפקודה להסתער ההתרגשות הייתה גדולה, אבל שמחנו שסוף כל סוף יוצאים לפעולה. הטנקים פרצו את הקווים המצריים, ותוך זמן קצר התקדמו ללב סיני.

אנחנו נסענו עם המכליות מלאות הדלק בעקבות הטנקים ומדי פעם תדלקנו אותם. מה שראינו ברחבי סיני לא אשכח אף פעם. לאורך הכבישים ראינו טנקים מצריים שרופים, משאיות שננטשו והרבה חיילים הרוגים.

ההתקפה החלה כאשר חיל האוויר הפציץ את שדות התעופה של חילות האוויר של מצרים, סוריה, ירדן ועיראק והשמיד את רוב המטוסים שלהם על הקרקע.

בעקבות התקפת הפתע המוצלחת של חיל האוויר הניצחון של צה"ל היה בלתי נמנע. עוד באותו לילה הגענו לבסיס מצרי במקום שנקרא "ביר-גפגפה" ושם עצרנו לחניה. המחנה בער כולו והמון חיילים מצריים נפלו בשבי.תוך כמה ימים הגענו לתעלת סואץ וכשטבלתי את רגלי בתעלת סואץ ידעתי שהמלחמה הסתיימה.

 

מלחמת יום כיפור הייתה המלחמה השנייה שבה השתתפתי.

היא פרצה ביום הכיפורים של שנת תשל"ג (1973), רק שש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, אבל זו הייתה מלחמה שונה מאוד מקודמתה והחוויות שהיא הותירה אצלי היו הרבה יותר קשות.

בניגוד למלחמת ששת הימים, המלחמה הזו תפסה את צה"ל והמדינה בהפתעה גמורה. אף אחד לא האמין שהמצרים והסורים יעזו לתקוף את צה"ל אחרי שזה הביס אותם וכבש את כל סיני, רמת הגולן והגדה המערבית. אחרי הניצחון המסחרר במלחמת ששת הימים כולם בישראל היו בטוחים שצה"ל איננו ניתן להכנעה.

בדיעבד, שילמנו כולנו את מחיר הגאווה שלנו שגרמה לנו להיות עיוורים לרגשות ההשפלה והרצון לנקמה של הערבים. באותו יום כיפור צמתי כדרכי כל השנים. תמר (אשתי) הלכה לחברה עם שני הילדים שלנו, יונתן בן השלוש  ויעל בת חצי שנה. באופן מפתיע שמתי לב שמכוניות רבות נוסעות בכבישים שבשכונה שלנו. לא הבנתי מדוע, עד שברגע מסוים הגיע טלפון ממפקד הגדוד שלי (אז הייתי סגן מפקד פלוגת מכליות דלק) שיש מצב חירום ועלינו להתגייס.

טלפנתי מיד לתמר שחזרה הביתה והכינה לי כריכים לדרך, למרות שזה היה יום כיפור החלטתי לשבור את הצום ואחר כך התברר לי שזה היה מעשה נבון, כי כל אותו היום לא אכלנו כלל. לבסיס המילואים שלי הגעתי בטרמפ. מי שלקח אותי היה גבר מקריח עם שפם שעישן מקטרת. במושב האחורי של המכונית שלו ראיתי שברי חרסים. זיהיתי אותו מיד. זה היה יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל ופרופסור לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית. ביציאה מירושלים שמענו קול אזעקה שהפחיד מאוד את העוברים והשבים. שאלתי את ידין אם הוא יודע מה מתרחש ולהפתעתי הוא השיב בשלילה. הוא רק ידע שיש מצב חירום והוא הוזמן עם מפקדים בכירים לשעבר אל ה"בור", בונקר הפיקוד במטכ"ל.

כשהגעתי לבסיס של היחידה שלי התבררו לי העובדות הקשות: הצבאות של מצריים וסוריה התקיפו בהפתעה גמורה את מוצבי צה"ל על גדות תעלת סואץ ובגולן. היינו בטוחים שכוחות צה"ל על הגבול יהדפו אותם בקלות אבל הסתבר שטעינו.

המלחמה בימים הראשונים הייתה קשה ומרה וכוחות האויב הצליחו לפרוץ את קו המוצבים של צה"ל. הרבה מאוד חיילים נהרגו, נפצעו ונפלו בשבי, אבל אז לא ידענו את כל זה. הכנו את המכליות שלנו לפעולה ויצאנו לתוך סיני לתדלק את השריון שלנו שנלחם בגבורה מול כוחות עדיפים בהרבה.

הדרך בתוך סיני לכיוון התעלה הייתה אטית וקשה. אלפי כלי רכב היו תקועים בפקקים אין סופיים, וההתקדמות הייתה איטית ביותר. שמענו כל הזמן רעש של מטוסים ולא ידענו אם הם שלנו או שלהם, זה היה די מפחיד כי נלוו לכך הדים של הפצצות שחלקם היו קרובים יותר.

לקראת ערב שמענו רעש רועם וראינו מטוס קרב צולל אל האדמה ומתרסק בפיצוץ אדיר שיצר שיש כדור של אש. עד היום אני לא יודע אם זה היה מטוס שלנו שנפגע מטיל מיצרי או מטוס מצרי שהופל על ידי מטוסינו. בלילה הראשון, ישנו בלב המדבר ליד כלי הרכב שלנו וכך גם בלילות הבאים רק אחרי כשבוע התברר לנו שהמצרים הצליחו לצלוח את התעלה, לכבוש את כל המוצבים כמעט ולתפוס שטחים בתוך סיני.

לאחר ההלם הראשוני צה"ל התארגן מחדש ובעזרת כוחות המילואים (שכללו גם את היחידה שלי) פתח בהתקפת נגד. הכוחות שלנו הצליחו לפרוץ בין שתי אוגדות של הצבא המצרי, להקים גשר דוברות ולהעביר את המלחמה לשטח מצרים. אני הובלתי את פלוגת המכליות שלי על גבי הגשר תחת הפצצה של תותחים מצרים. זה היה אחד הרגעים הכי מפחידים בחיי. לא יכולתי להדחיק את המחשבה, מה יקרה אם פגז מצרי יתפוצץ בקרבת אחת ממכליות הדלק, ורק במאמץ רב בלמתי את הרצון שלי לקפוץ החוצה מהרכב.

הקרבות הסתיימו כעבור שבועיים אבל נשארתי מגויס עם היחידה שלי בלב המדבר המצרי כמעט שישה חודשים. יצאתי מעט מאוד לחופשות בתקופה הזאת וכשהגעתי הביתה אחרי שהשתחררתי ביתי התינוקת יעל פרצה בבכי: היא פשוט לא הכירה אותי אחרי שנעדרתי מהבית קרוב לחצי שנה.

תקופת הקרבות הקצרה יחסית הייתה מרגשת ומפחידה, אבל התקופה היותר קשה הייתה בחודשים לאחר מכן שבהן שהינו בחוסר מעש בלב המדבר. התנאים שלנו היו קשים אבל הצלחנו לשפר אותם. היה לנו טבח מצוין שהכין לנו אוכל של מסעדת שפים. בנינו מתקנים שונים כמו מקלחת מאולתרת שהקלו על החיים שלו, והשיא היה עמוד כדורסל שאחד הנהגים שלנו עקר עם מנוף ממחנה צבא מצרי נטוש וגרר אותו למקום שלנו. הקמנו שם מגרש כדור-סל מאולתר ושיחקנו כשיכולנו. בנוסף הקמנו מעין אוניברסיטה. הרבה חיילים וקצינים נתנו הרצאות בתחומי המומחיות שלהם וזה עזר לנו להעביר את הזמן עד השחרור.

 

מלחמת לבנון הייתה המלחמה השלישית והאחרונה שבה השתתפתי. הפעם היינו מעורבים פחות בקרבות ורוב הזמן נענו בעקבות הכוחות בשטחים ההרריים שבדרום לבנון. בניגוד לנופים המדבריים שליוו אותנו בשתי המלחמות הקודמות, הפעם התוודעתי לסביבה ירוקה וסבוכה, משובצת בכפרים ציוריים. 

הדבר הכי דרמטי מבחינתי במלחמה זו היה הסיום שלה עבורי. לאחר כשבוע בשטח, הרגשתי שאני קודח מחום.  הרופא הגדודי מדד לי את החום ומצא שהוא גבוה מאד: כ- 39 מעלות.

הוא הציע שאתאשפז בבית חולים שדה בבינת ג'ביל, עיירה לא רחוק מהמחנה שלנו. אני סירבתי והצלחתי לשכנע את מפקד הגדוד שלנו שיתיר לי לנסוע הביתה בטנדר אזרחי מגויס. במבט לאחור זה היה מעשה חסר אחריות.  בשעות הערב המאוחר יצאתי מדרום לבנון ונסעתי דרך הגליל המזרחי ובקעת הירדן ויריחו עד לירושלים. 

הנהיגה עלתה לי במאמץ רב והחום גרם לי ממש להזיות. באפיסת כוחות הגעתי הביתה בשעת לילה מאוחרת וממש התמוטטתי על מדרגת הכניסה. חומי עלה וירד במשך כשבוע והרופא בקצין העיר ירושלים נתן לי אישור להישאר בבית. את סיבת המחלה לא הצליחו הרופאים לאתר. הם שיערו שנדבקתי באיזה חיידק או נגיף בלבנון.  עד שהחלמתי המלחמה נסתיימה וכך סיימתי למעשה את שרותי הצבאי ביחידת שדה.                                      

 

תשע"ו, 2016