מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1951 בעיר פתח תקווה, למרות שהורי גרו בנתניה. הם טענו שזה היה משום ששם היה בית יולדות שנחשב לטוב יותר מזה שבנתניה. שמי-שולמית, ניתן לי משום שאבי אהב שם זה וגם מפני שיש בו זכר לשם "שלום" שהיה שמו של דודי שלא  זכה לילדים. הייתי בת יחידה להורי, יצחק וחיה קלוניצקי.

אבי, יצחק, נולד בעיר קובל שבפולין (כיום, באוקראינה). שם למד בבית ספר עברי ולכן, ידע עברית על בוריה. בגלל חוקי המדינה האנטישמית המפלים יהודים, נאלץ לצאת ללמודים אקדמאים בצרפת ושם סיים תואר בהנדסת חשמל. מכיוון שהיה ציוני, החליט לעלות לארץ כבר בשנת 1935, כך שלא חווה את מוראות השואה על בשרו. הוא גר בתחילה בתל אביב ולאחר מכן עבר לנתניה ועבד כפועל וכמגדל דבורים.

אמי ,חיה, נולדה בעיר אונגוואר שבסלובקיה. שם למדה וגדלה עד שבזמן מלחמת העולם השניה נלקחה לאושוויץ. היא לא סיפרה את קורותיה וכל שידוע לי הוא, שהצילה את אחותה הקטנה ממנה וגם עזרה ככל יכולתה לנשים אחרות שהיו איתן. היא הועברה למחנה עבודה ושם שרדה עד סוף המלחמה. לאחר מכן, עלתה לארץ אולם, הבריטים תפסו את אוניית המעפילים ושלחו אותה לקפריסין. אימי הצליחה להגיע  ארצה רק בתום המנדט הבריטי. היא באה לנתניה שבה גר אחיה הגדול.

ילדותי הייתה רגילה וטפוסית לאותה תקופה. ימי הצנע, משחקים עם ילדי השכונה בחוץ ובבית, למודים ושעורי בית. למרות שאימי הייתה ניצולת שואה, הנושא כמעט לא עלה בבית  והיא ממש לא סיפרה כלום.

בשנת 1962 באו דודי יעקב (אח של אבי)ודודתי מניו-יורק לביקור בארץ. אז, הסתבר שבידי הדוד נמצא סוג של "אוצר" והוא-יומן שכתב האח שלהם אריה בשואה. היומן נכתב בפינקס קטן ויחודו בכך שנכתב בעברית. ככל הידוע,אין עוד תיעוד שנכתב בעברית במקור.

.

דף מהיומן הכתוב בעברית

אריה, אשתו ובנם התינוק ששמו אדם, הסתתרו בבונקרים וגם בשדות מתחת לכיפת השמים ואריה מתאר את התלאות, השוד והביזה והיחס הגרוע והמבזה שעברו. היה זוג איכרים שעזר להם באוכל ושתיה ולהם הם מסרו את התינוק אדם בתקווה שאולי כך ינצל, שכן אריה ואשתו הבינו שהסכויים שלהם לשרוד קלושים מאד. ואכן, מספר חודשים מועט לאחר מכן, הם נתפסו ונרצחו.

אריה מסר את היומן ועוד תמונות ותעודות לאותו איכר, ובקש ממנו שאחרי המלחמה ימסור הכל לאח יעקב שגר בארה"ב וכמובן נתן לאיכר את הכתובת של יעקב.

אחרי המלחמה, פנה האיכר לדודי יעקב והיו ביניהם כמה חלופי מכתבים. יעקב ניסה לאתר את עקבות הילד אדם שכבר לא היה אצל אותו זוג איכרים. הם טענו שמסרו אותו למנזר ושם הטבילו אותו לנצרות וקבל שם חדש: טאראס. והמנזר עבר למקום בשם סאמבור. יעקב עירב גם את המדור לחיפוש קרובים של ארגון הג'וינט והם עשו מאמצים להגיע לילד. כל זה התרחש בשנים 1947-1949.

לספור הזה אין Happy end.בשנת 1962, אותו איכר שהילד נמסר לו, טען שמצא את אחת הנזירות שהובילה את טאראס (אדם) למחוז סאמבור, והיא אמרה שהילד חי שם. בסופו של דבר, האיכר מספר שהמשיך לחקור ולהפעיל אנשים מאותו מקום במטרה לפגוש את אדם-טאראס, אולם הילד (שנראה לי שהיה כבר בן 20 באותה שנה) לא רצה להכיר במוצאו ובמשפחתו היהודית. .

ככל הידוע לי, לא נמשכו החיפושים אחריו. כל הזמן, ריחפה עננת חשד שספורי זוג האיכרים לא נכונים ואולי הם הפקירו את הילד במהלך המלחמה. יש גם לזכור, שבאותם ימים, כל האיזור היה בתחומי ברית-המועצות והכניסה לשם וחיפושים שם היו קשים עד בלתי אפשריים.

היומן עצמו הוצא לאור על ידי קבוץ לוחמי הגטאות בשם "יומן אבי אדם" במהדורה מצומצמת, רק למשפחה.

יומן אבי אדם

לסיום, הייתי רוצה שהדור הצעיר ידע לשאול ולהקשיב לספורים של פעם, לפני שיהיה מאוחר מדי. חשוב ומעניין לדעת את העבר הפרטי של המשפחה שלך וכמובן, לדעת להכיר ולהודות על הטוב שיש לנו היום.

הזוית האישית

אוריה: היה לי מאד כיף ונהניתי להיות עם סבתא ולשמוע את הסיפור