מאגר סיפורי מורשת

בעקבות החלום להיות חלוצים ולבנות את הארץ, אני, חנה סוקול בת 21, מחליטה יחד עם בעלי לעלות ארצה. מאורוגוואי שטנו באונייה עד לנאפולי שבאיטליה, טיילנו באירופה במשך חודשיים ומשם הפלגנו באוניית "מולדת" והגענו לארץ ישראל בשנת 1962. כאשר הגענו לקיבוץ נולדו לנו שני ילדים, בן ובת. לאחר מספר שנים כשהגענו לשבי ציון נולדו לנו עוד שתי בנות.

על האונייה בדרך לישראל

יום העלייה לארץ

השייט באוניית "מולדת" ארך שבעה ימים. בכל יום היינו מתאספים, שרים ומספרים סיפורים כדי שלא נשתעמם. יחד  איתנו הייתה קבוצה גדולה של עולים ממרוקו. היינו המומים מהמנהגים, מהלבוש האחר משלנו, וכמובן מן השפה. לא יכולנו לתקשר איתם מפני שלא הכרנו אנשים שונים מאיתנו. הם לא ידעו עברית ולא הכירו את שירי ארץ ישראל, ובכל זאת ניסו לתקשר איתנו. ערב לפני ההגעה לארץ צוות האונייה הכין אותנו לקראת ההגעה בבוקר לנמל בחיפה. כמובן לילה זה היה מאוד מרגש. לקראת ההגעה, בשעות המוקדמות של הבוקר, עמדנו מאות אנשים בסיפון וחיכינו עד שהשמש עלתה לשמיים. אז ראינו מרחוק את נמל חיפה. מי שלא היה על הסיפון לא יוכל להבין איזו התרגשות זאת הייתה. כולנו פרצנו בשירת המנון "התקווה", זה היה רגע בלתי נשכח. עד היום כשאני מדברת על זה עולות לי דמעות בעיניים.

הורדת התכולה בקונטיינר שהגיעה ממונטווידאו באוניה

הימים הראשונים בשבי ציון – ביתי עד היום

לאחר 6 שנים בקיבוץ כפר גליקסון היה לנו מאוד קשה עם הלינה המשותפת וחיפשנו מקום יותר פרטי. רצינו שבמקום שיהיו זמן רב בבתי הילדים, שילדינו יהיו וכמובן יישנו יחד איתנו בבית. לאחר מספר ימים הזדמן לנו להכיר אנשים משבי ציון (מושב שיתופי). לאחר אורחות ומעמדות התקבלנו כחברים. קיבלנו בית קטן עם שירותים ומטבח, היינו מאושרים. בשבת הראשונה הכנתי שניצל עם צ'יפס וישבנו לאכול ביחד כל המשפחה. היה לנו רדיו טרנזיסטור וברדיו התנגן המנון אורגוואי – אני זוכרת את הרגע הזה, זה היה בתאריך 25.8.1968. בארץ היה נהוג לנגן את ההמנונים של המדינות שתמכו בהכרזת מדינת ישראל. באותו רגע הרגשנו שאנו בבית.

ט"ו בשבט באורוגוואי, במסגרת תנועת הנוער הציונית

הזוית האישית

איתי: היה לי הכבוד לחלוקת הסיפור שלך. אני לך מאחל עוד המון שנים של חיים טובים ושקטים.

חנה: אני מקווה שאתה נהנת מהחוויה החדשה, לומד ממנה ולוקח דברים לחיים. מאחלת לך הרבה הצלחה בלימודים ובכל מעשיך.