מאגר סיפורי מורשת

השנה היא שנת 1945, המצב הביטחוני בירושלים גרוע ביותר, אין לנו עדיין מדינה. הורי זוג צעיר עם ילדה אחת. אמא  שלי בהריון איתי ואבי נימצא בצבא הבריטי. אני נולדתי בשנת 1946 ככה שאימא גידלה שני ילדים.

בשנת 1948 ב-15 במאי, בן גוריון הכריז על מדינת ישראל, ועקב כך חמש מדינות ערב ניסו לכבוש את מדינת ישראל. העיר ירושלים נכנסת למצור, אין נכנס ואין יוצא, רק שיירות של הצבא פורצות את הדרך (דרך בורמה) ומנסות להביא אספקה של אוכל לירושלים. אימי לא יכולה לשאת את כול הקושי שאבי בצבא וביקשה לעבור לתל אביב ליד אחיה. אבא עושה את כל המאמצים להעביר את אמא לתל אביב וכך אני גדל בתל אביב עד לשירותי הצבאי.

הסיפור שלי הוא על היום המכונן בחיי.

השנה היא שנת 1973, המצב הביטחוני בישראל לא ברור בכלל. כל הזמן אנו חובים איומים של מדינות ערב, והינה מגיע יום כיפור כל העם היהודי ספון בבתי הכנסת. לפתע נשמעת אזעקה צורמת אוזניים, כולם נחרדים ולא יודעים מה משמעות הדבר, בצורה טבעית אנחנו מדליקים את הרדיו ושומעים את הסיסמה של אחי, נתי, שקוראת לו להגיע לבסיס שלו .ישר נכנסתי  למכונית והסעתי את אחי לבסיס. בדרך חזרה אני שומע את הסיסמה שלי גם ללכת לבסיס שלי. אני טס הביתה ואומר לאישתי שהודיעו את סיסמתי ואני צריך להגיע לבסיס. אישתי בהריון בחודש תשיעי, היא כל רגע צריכה ללדת אבל אין מה לעשות צריך לנסוע לבסיס. אני מגיע לבסיס ומתחייל, לאחר מכן אנחנו מקבלים הודעה שיש סיכוי שהצבא הסורי עומד לכבוש את ישראל מכיוון צפון. הפלוגה שלי היא פלוגה של חייל ההנדסה המקבלת הודעה לעלות לכיוון רמת הגולן על מנת ליצור חסימות לכוח הסורי שינסה לרדת לכיוון הכינרת שבטבריה.

במקביל, מחלקה מהפלוגה מקבלת תפקיד לעבות את מערך ההגנה סביב המוצבים שלנו ואנחנו מקבלים תפקיד לטמון שדות מוקשים מסביב המוצבים שלנו. באותו יום הייתי צריך לחמוש שדה מוקשים במוצב מסוים, זה לא היה תפקיד קל, אבל מכיוון שזה מלחמה ואין בררה אני מסיים לחמוש 200 מוקשים, ואז אני יוצא משדה המוקשים חי ושלם ובעודי יוצא משדה המוקשים אני שומע את המ"מ שלי קורא בשמי. לא הבנתי מה קרה, ורק כאשר שאני ניגש אליו הוא סיפר לי שנולד לי בן.

זה הרגיש לי כמו נס וניסים, אחרי חימוש של שדה מוקשים שזה מסוכן מאוד, אני מתבשר שנולד לי בן. היה יפה מאוד מצדו של המ"מ להרשות לי, למרות מצב המלחמה, לנסוע מהר לבית החולים ליראות את אשתי ואת בני שנולד, ואז לחזור חזרה. כשהגעתי לבית החולים האחיות היו מאוד סקרניות לדעת מה קורה בחזית הצפונית, הגעתי לשם עם החגור ועם הנשק וכמובן כובע הפלדה כולי אבק מכף רגל ועד ראש. עטפו אותי בחלוק ורק אז נתנו לי להיכנס לראות את בני שרק נולד ישבתי עם אשתי ועם הבן הנולד מספר דקות, לאחר כן תם החופש ואני צריך לחזור לרמת הגולן להמשך למרות הפחד הגדול שהיה יכולנו למצריים ולסורים ובהמשך ידנו הייתה על העליונה וניצחנו במלחמה!!

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בביה"ס.