מאגר סיפורי מורשת

ביום כיפור בשנת 1973 סבא שלי יורם היה חייל בשירות סדיר, שלושה חודשים לפני שחרורו. המלחמה פורצת בהפתעה. הסיפור מתאר את הקרבות הקשים של מלחמת יום כיפור בסיני, תעלת סואץ. זהו סיפור על תעוזה, גבורה, אמונה ואהבת החיים.

סבא שלי, יורם, נולד בשנת 1953, זו תקופת הצנע בארץ (חוסר במצרכים ומזון). סבא מספר: "שרדנו את התקופה ביצירתיות רבה, בעבודה משפחתית. הבית שלי גדל איתי בעצם, הוא היה בבניה מתמדת. אבא היה חוזר מהעבודה כעובד בניין בחברת "סולל בונה" וממשיך בעבודות בניית הבית כמו יציקת עמודים, תקרות ובניית קירות וכל בני המשפחה השתתפו בעזרה בבניה. גדלתי בבית ציוני, הורי עלו מתימן ומבחינתם ההגעה לארץ והחיים בה היו מימוש של גאולת העם היהודי בארץ הקודש. הוריי הקפידו לדבר עברית תקנית עם ניב מהמקורות. עם סבא רבא וסבתא רבתא שלי שעלו מתימן דיברנו רק בתימנית, אצל סבא שלי למדתי לימודי קודש (קריאה בתורה ולימוד תפילות שהיו חלק ממסורת משפחתית סדורה). בימי שישי המשפחה המורחבת היתה מתכנסת אצל סבא וסבתא לקידוש, ארוחת ערב, שירי שבת ושיחות חולין. נשארנו שם ללינת לילה על מיטות הסוכנות על מנת להשכים לבית הכנסת, הנכדים החרוצים שהשכימו לקום תוגמלו בסוכריות וצימוקים. בבית שמרנו על כל מנהגי העדה והמסורת, ואבי שעוד לחם בתקופת הפלמ"ח היה ציוני נלהב.

למדתי בבית ספר ישורון ברמת גן על רקע הצנע ששרר בארץ. כמובן שילקוט בגדים ונעליים עברו בין האחים או בתוך המשפחה. לאחר בית הספר הייתי פעיל בתנועת נוער "מכבי צעיר", הדרכתי ואף ריכזתי את כל הסניף. זה היה לי ברור שאתגייס, שאעשה כל שביכולתי על מנת לתרום למדינה ולחזק אותה בדיוק כפי שעשו הוריי עם עלייתם ארצה.

סיפור מלחמה

במלחמת יום כיפור בשעת צהריים כל הגדוד הוקפץ בבהילות מבית הכנסת לרפידים בסיני לטנקים. מתחילים להתארגן ליציאה חפוזה לכיוון התעלה, בקשר נשמעה פקודה: "תחנות חורף, כאן חורף, פרצה מלחמה, המצרים חוצים את התעלה נוע נוע למגע – סוף." דהרנו על הזחלים לשדה המלחמה וניהלנו קרבות בלימה קשים מאד בלילה בנחיתות מספרית גדולה. הצוות שלי היה הכי ותיק ומיומן, איתן התותחן אלוף החטיבה בירי מהיר, וברוך הטען – הלב הפועם של הטנק. כשבועיים ניהלנו קרבות קשים ובחלקם מוצלחים מאוד. הצלחנו להימנע מפגיעה גם ביום הקרב הגדול בו השמדנו כ- 200 טנקי אויב. הטנק שלי חיסל 18 טנקים. מסביב ראינו את חברינו נפגעים ממארבי ציידי הטנקים המצרים וזה יצר אווירת דכדוך קשה.

לאחר כשבועיים החלה התפנית הגדולה להדיפת המצרים ופריצה לחציית התעלה לאפריקה. הייתי בין משתתפי הגרירה של גשר הגלילים עד לתעלה ומשם התחלנו בהכנות לקרב מול מתחם החווה הסינית. בקרב זה פגע בנו טיל נ"ט שהחל לשרוף את הטנק. הטען מיכה יצא מהצריח, נורה ונהרג במקום. איתן הצליח לצאת שרוף בכל חלקי גופו וזחל כל הלילה במדבר עד שהגיע לכוחותינו באפיסת כוחות. אני יצאתי מתא הנהג תוך כדי הלהבות, הצלחתי לחלץ את המפקד זקי שהיה פצוע קשה ומדמם. מטרתי היתה להרחיקו מהטנק הבוער שהאיר את חשכת ליל הקרב על מנת לא להיחשף לאויב.

הרכבתי אותו על גבי וזחלתי לאורך הקוליסים למקום מסתור. בשל בהילות היציאה מהטנק הבוער לא היו לי אמצעי חבישה וזקי דימם למוות עקב פציעתו הקשה והחזיר את נשמתו לבורא כשהוא רכוב עלי. השארתי אותו בחפיר בצד הדרך והמשכתי במאמצי ההיחלצות משדה הקרב ללא נשק ומים. תוך כדי נפלתי למארב חוליית מצרים וחיילים חמושים שבו אותי. הועברתי למתחם החווה הסינית לתוך חפיר מקורה עם אדני רכבת עם עוד שלושה חיילים שלנו שלא הכרתי. הציבו עלינו שומר סודאני ענק ששמר עלינו עם רובה להביור ומדי פעם ירק אש גם לעבר השבויים להזהיר אותנו.

מצבם של השובים המצרים החל להחמיר עקב לחץ של כחותנו, צה"ל החל לסגור עליהם ביום השלישי. הבנתי מצעקות המצרים שהם עומדים להיפטר מאתנו לנוכח מצבם העגום .לפתע מגיע נגמ"ש צהלי ויורה לכל לעבר, המצרים – חלקם נסוגים וחלקם מנהלים קרב מעל הראשים שלנו. אזרתי אומץ והתנפלתי בידיים חשופות על הסודני ששמר עלינו והתחיל קרב ביני ובינו לחיים ולמוות, עד אשר הסודני הצליח לגבור עלי זמנית ומשך לי את המטפחת המשולשת לכיסוי פנים. אחזתי במטפחת בכל הכח, ניערתי את הסודני מעלי וחנקתי אותו בלפיתה חזקה. לאחר מכן לפתתי אותו עם המטפחת והקשבתי לגרגורי מותו, לא הרפיתי עד שחדל מלחיות. בשלב הזה 'כל אחד לנפשו', אמרתי לשאר החיילים לברוח ושהדרך פתוחה ,ואכן כל אחד ברח לדרכו לכוחותינו, זאת לאחר שלושה ימים ולילות בשבי ללא מזון ומים (הופעתי במסמכי הפסקת האש כשבוי נעדר). משם זחלתי בלילה כשאני פצוע קל ומותש תוך כדי מעבר בין שרידי גדוד הצנחנים שנהרגו שם. זחלתי עד שהגעתי לכוחותינו שיירו עלי בחשבם שאני מצרי. המתנתי עד לבוקר וזחלתי באיגוף עד למתחם הטנקים ושם חברתי לנגמש רפואי שחילץ אותי לתאג"ד.

מכאן החל תהליך שיקום פציעה והפגיעה בהלם קרב במשך כחצי שנה, שבמהלכה פרופסור קראסו טיפל בי באופן אישי בהצלחה מלאה. תוך כדי מאמצי השיקום, חזרתי לכוון גשר ברוך בתעלה עם המשטרה הצבאית לחיפוש גופתו של זכי, שם גם צילמנו את שרידי הטנק שלי ומתחם החווה הסינית. שם גם התברר גודל הקטסטרופה שנקלענו לתוכה ושחזרנו את מהלך הקרבות שם. יצאנו חבולים מאד מהמלחמה הזאת ובכל אופן ונגד כל הסיכויים – הצלחנו במלחמה והגענו לפאתי קהיר בק"מ ה-101.

הניצחון הגדול ביותר שלנו הוא שאני כאן עם  משפחתי, ילדיי ונכדיי – כאן הניצחון האמיתי.

סיפורי הקרב שלי מופיעים בספרו של ברטי אוחיון "נשארנו שם" ובספרו של ברוך גאולה "תחנות חורף", כך נקראנו בקשר הגדודי . היינו חטיבה 401 גדוד 79 טנק 2א תעלת סואץ בגזרה המרכזית. (יורם לוי)

בבר המצוה שלי

מצגת התיעוד המלא:

הזוית האישית

יובל: נהנתי מאוד מהתכנית, למדתי דברים שלא ידעתי על סבא שלי ועל המשפחה שלי וגם על המדינה שלי. אני מרגיש שהעשרתי את אוצר המילים שלי ואני מאחל לסבא שלי להמשיך להנות מהחיים ומהמשפחה שהוא יצר.