מאגר סיפורי מורשת

שמי יונה מזרחי, נולדתי בשנת 1958, בתל-אביב יפו. אני הבכורה מתוך שלושה, אחות ואח. הייתה לי ילדות מופלאה ביפו, גרנו בבית ערבי ברחוב הראשי של יפו. הוריי ניצולי שואה, אימא שלי ברחה עם סבתא שלה ואחותה הגדולה במשך כל המלחמה. אבא שלי היה במחנה עבודה בגרמניה. הם הכירו פה בארץ, התחתנו והקימו משפחה. גדלתי בבית שלא דיברו על השואה ועל החוויות שעברו. אימא סיפרה לנו שאבא שלי איבד את כל משפחתו ואין לו אף אחד. זה לא היה פשוט לגדול תחת הפצע הזה.

בגיל 6 למדתי בבית-ספר "ויצמן" ביפו וכשהגעתי לכיתה ז' התחילה הרפורמה של חטיבת הביניים והייתי בבית-ספר עירוני ז'. בתיכון הייתי בבית-ספר לאומנויות "עירוני ד'", תכנית ל', בתל-אביב.

 

 

יום כיפור שנת 1973 הייתי בת 16 ולא התעניינתי במצב הפוליטי והביטחוני של מדינת ישראל. כמו יתר חברי לכיתה רצינו רק ליהנות, לצחוק להיות ביחד וכך קבענו שבערב יום כיפור אחרי תחילת הצום אנחנו נפגשים במפגש הרחובות שד' ירושלים שהיה הרחוב הראשי ביפו ורח' אילת. ידענו כולנו שהמצב הביטחוני מתוח אבל לא ממש חששנו כי ידענו שצה"ל צבא חזק והכל יהיה בסדר. ואכן, בתחילת הצום נפגשנו, צחקנו, העברנו את הזמן כל אחד הראה את הלשון שלו שהנה הוא צם, כי הלשון הייתה לבנה וכך נשארנו ברחוב עד השעות הקטנות של הלילה שנוכל לישון עד מאוחר כדי שלא נרגיש את הצום ויעבור הזמן. למחרת היום קמתי בשעה לא מאוחרת הוריי הלכו לבית הכנסת האשכנזי ל"כל נדרי" ואני הייתי בבית לבד עם הכלבה שלנו פיפי.

כשהורי חזרו הם דיברו בניהם על כך שהאווירה מאוד מתוחה ויש משהו באוויר שלא מוצא חן בעיניהם ואז בצהריים הייתה אזעקה רועשת חזקה ומפחידה. מכיוון שלא הבנתי מה זה לקחתי את הכלבה ויצאתי למרפסת בשביל להבין מה קורה הייתה דממה אחרי האזעקה הוריי צעקו שאכנס הביתה כי זה מסוכן ואז הדליקו רדיו כי לא הבינו למה יש אזעקה. האווירה ביפו הייתה של שכונה כולם ביחד, ערב רב מכל העדות המינים והצבעים, כל אחד ואמונתו ודרכי המסורת שהביא מארץ מולדתו, כך שכל התערובת הזו יצרה עיר מאוד מיוחדת. ואז כל השכנים יצאו למרפסות והחלו להעלות השערות שיש מלחמה או טעות, בעיה של מערכת האזעקה וכו'. ואז ד"ר נגלר, השכן, אמר ששמע ברדיו בתחנה זרה שפרצה מלחמה, ואז ראינו איך מעבר לכביש בבסיס הצבאי מתחילים להגיע אוטובוסים ואנשים עם תרמילים ואנשי צבא עולים על האוטובוסים ונוסעים ואז הבנו שמשהו קורה ויש מלחמה. שידורי "קול ישראל" הודיעו שפרצה מלחמה ואז היו כל מיני קודים ברדיו של גיוס אנשי מילואים. דאגתי כי דוד שלי גויס, בן דודה היה חיל ששירת בסיני, ואבי גויס אף הוא להג"א. כשהתחילו להסתובב ברחוב ירדנו לראות מה קורה ברחוב וראינו את האוטובוסים יוצאים עמוסים חיילי מילואים והשכנים כל אחד באמונתו: אחד שפך מים כשהאוטובוס נסע – סגולה לחזרתם בשלום, שכן שני פיזר גרגרי אורז סגולה לחזרה בשלום. אנחנו הילדים נפגשנו כולם, לחוצים קצת אך מרוגשים מההמולה, עד אשר אנשי הג"א צעקו שאסור להתגודד ושזו סכנת חיים שיש הרבה אנשים ברחוב ונא להתפזר. בערב ישבנו מסביב לרדיו לשמוע חדשות שלא ממש הבהירו מה קורה. במלחמה אסור היה להדליק אור ואנשי הג"א הזהירו לא לכבות אור בקומה הראשונה או השלישית, מחשש להתקפה אווירית בשכונה. נשארו ילדים, נשים ומבוגרים. כולם דאגו לכולם ולחיילים בחזית. החדשות לא היו טובות. בן דודתי הגיע מהצבא שבוע מתחילת המלחמה אחרי שהיה בבית חולים הלום קרב מהמראות שראה וחווה מההתקפה הראשונה של תחילת המלחמה בסיני את חבריו נפגעים, את המטוסים המפציצים, את הרעש, הריחות והתחושות. מכיוון שגרנו לא רחוק מבית סבתא ודודתי, הגענו כל יום לביקור וראינו אותו בוהה וצועק מתוך שינה. כל בני המשפחה דאגו לשלומו מכיון שלא סיפר כלום מאותה תקופה. רק מאוחר יותר כשהגיע דודי מהמלחמה לחופשה ודובב אותו, נשפך הסיפור והחוויות: בכי, צעקות, ואני אובדת עצות, בוכה, לחוצה ולא יודעת איך לעזור ולהקל על הכאב. הובסנו, נכבשנו, נהרגו חיילים, נהרסו משפחות, אלמנות, יתומים.

העיתונים יצאו במהדורות נוספות כל יום שני. עיתונים בוקר וצהריים, עם סיפורי מלחמה קשים וציורים על מה שקורה. הקרבות נפסקו, הפסקת אש, הידברויות ודיונים. חזרנו לביה"ס כל אחד עם צלקת שונה. חברים איבדו אחים, אבות, דודים. ניסינו להיות יחד. הבשורות על המלחמה החלו לטפטף. הבנתי שיש קרבות כבדים בסיני ושבניגוד למלחמת ששת הימים, אנחנו לא מנצחים. כשאת נערה את לא שואלת שאלות על קיום המדינה או בטחון המדינה, אך באותם ימים היו חששות לגבי העתיד של המדינה, החשש שנהיה עם נכבש אם ינצחו אותנו ועוד – שאלות כבדות לנערה צעירה. שמעתי שיחה בין אמי לסבתי על הקושי שלהם להתמודד עם הידיעה שאנחנו הצעירים שנולדו בארץ ישראל צריכים לחוות פחדים ואי-ודאות לגבי עתידם. זיכרונות ורגשות מהעבר עלו לאמי וסבתי בהקשר לבריחתם מפולין בזמן פלישת הגרמנים ל-4 שנות נדודים במלחמה, על קיומן ועתידם. אמנם שמעתי את הסיפורים, אבל רק במלחמת יום כיפור שבה חוויתי את הפחד ואי הידיעה לגבי העתיד, הבנתי מה עברו סבתי, דודתי ואמי. כמובן שזה לא ממש היה המצב אך זה נתן לי פרופורציה לשתף חוויות כאב, חששות ופחדים. אבל היינו בני 16 צעירים אופטימיים, עם המון שמחה, והמשכנו לעתיד שקיווינו שיהיה טוב יותר. וכמו שהמבוגרים תמיד אמרו שזו תהיה המלחמה האחרונה, וכשיגיע זמני להתגייס לא נצטרך, כי יהיה שלום.

 

תשע"ו, 2016