מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר ניטרה בצ'כוסלובקיה (כיום – סלובקיה) ב-2.9.1938. הייתה לי אחות אחת בשם הלי, ושני הורי היו רופאים. כשהייתי בגיל 10, בתום מלחמת העולם השנייה, עלינו לארץ.

לאחר שהתנאים בניטרה הפכו מסוכנים מאוד עבור היהודים, עברנו לגור באחד הכפרים הסמוכים. לבסוף, בספטמבר 1944, לא יכולנו להישאר גם בבית בכפר, ועברנו למסתור. עברנו בין 8 מקומות מסתור שונים, אצל איכרים בסביבה. כילד בן 6, ההורים לא בדיוק הסבירו לי את המצב, מי נגד מי. לדוגמה – עברו מעלינו פעמים רבות מטוסים של הצבא האמריקאי שנשלחו להפציץ את בתי החרושת של מזרח גרמניה ופולין. זה היה מראה שלא ראיתי אפילו בסרטים. ראיתי מאות מטוסים בגובה רב במבנה מדויק. לא הבנתי מי הטובים ומי הרעים, אז שאלתי את ההורים שלי, אבל הם לא רצו להגיד לי שהאמריקאים היו הטובים כי הם חששו שאני אפלוט משהו אחר כך נגד הגרמנים שיסבך אותנו, אז הם לא הסבירו לי בדיוק.

אומנם הייתי ילד בן שש, אבל היה לי נייר טואלט עם מפה של האזור, שבה אפשר היה לראות איפה הרוסים ואיפה הגרמנים, והבנתי הרבה מהמתרחש. אתה מתבגר מאוד מהר במצב  כזה.

היה לי ספר אטלס שמאוד אהבתי. כל בוקר פתחתי אותו וקראתי אותו מההתחלה ועד הסוף. ככה למדתי גיאוגרפיה – והיום אני יודע גאוגרפיה יותר טוב מרוב האנשים. בקיץ לפני שירדנו למסתור, אבא שלי לימד אותי את האותיות העבריות. במסתור לימדתי את עצמי לקרוא בעברית, ואת האותיות הלטיניות.

כשהפכתי לאבא בעצמי, הערכתי מאוד את ההורים שלי, ששמרו על שני הילדים שלהם בתנאים מאוד קשים בלי להראות לנו פחד. הייתה לנו בתקופה ההיא הרגשה שאנחנו מוגנים, ששומרים עלינו. להם זה ודאי עלה במאמצים גדולים – אף פעם לא לתת לפחד שלהם לצאת כדי לא להבהיל אותנו.

בתקופה בה הסתתרנו, היו רגעים בהם פחדתי במיוחד, כאשר באחד מבתי האיכרים בהם הסתתרנו, היה חדר סמוך שחייל גרמני הגיע לגור בו!  זה היה נוהג מוכר באירופה – מלינים את החיילים בבתי האזרחים. כמה ימים גרנו קרוב אחד לשני אבל למזלנו הוא אף פעם לא נכנס. מדי פעם היו באים חיילים אליו לחדר, כי הוא כנראה היה אחראי על חלוקת המשכורות ביחידה, ואנחנו היינו צריכים לשתוק. הוא היה מביא עיתון יומי, וכשהוא היה יוצא מהחדר אבא שלי היה נכנס לקרוא אותו כדי לראות מה קורה בחזית ובמלחמה.

המשפחה שלי ואני התחבאנו מהגרמנים עד שהגיעו הרוסים ושחררו אותנו. ירדנו מהגג של האסם בו הסתתרנו באותו זמן, כי היו יריות והפצצות סביבנו, וכמעט נפגענו, כך שהיה עדיף לקחת את הסיכון ולהתחבא בתוך הבית. הסתתרנו יחד עם האיכר ומשפחתו באחד המרתפים שלהם.

זה היה לפני הצהריים. כשירדנו לשם ראיתי משאיות של הצבא הרוסי בחצר, ועל כל אחת מהן היה למטה, בחלק התחתון של החלון הקדמי, תמונה של איש עם שפם גדול. שאלתי את אבא שלי מי זה והוא ענה לי שזה סטאלין. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי תמונה של סטאלין. נכנסנו להסתתר וישבנו צפופים בפנים, כי הרוסים אמנם הגיעו אבל עדיין היו יריות של הגרמנים.

ישבנו שם ופתאום נכנס חייל רוסי בסערה וראה שאבא שלי היה היחיד שלבוש בבגדים עירוניים, כאשר כל השאר לבשו בגדים של איכרים. הוא אמר "בורגני!" ברוסית – שזה אדם בעל נכסים מהמעמד הבינוני שבעיניהם של הקומוניסטים מנצל את הפועלים, אז החייל בא להרוג אותו עם אקדח! אבא שלי אמר לו ברוסית "אני יהודי!", והחייל נפל על צווארו ואמר "גם אני יהודי!". אף פעם לא שאלתי אותו, אבל אני חושב שמאוד יכול להיות שהוא צפה שזה בדיוק מה שיקרה ולכן למד מראש איך לומר "אני יהודי" ברוסית.

במרץ 1949, כמעט 4 שנים לאחר שהמלחמה הסתיימה, עליתי לארץ, וכאן הרגשתי יותר שייך ובטוח והיה לי יותר טוב.

הזוית האישית

טליה – אני וסבי נהינו מאוד לעבוד בשיתוף פעולה ושמחתי לשמוע את הסיפור שלו וזה גם מאוד ריגש אותי. אנחנו מקווים לעשות דבר דומה בעתיד.