מאגר סיפורי מורשת

הוריי, אריה וחנה עלו לארץ מפולין. אריה היה חבר בתנועת החלוץ ועלה לארץ בשנת 1932 והתיישב בקיבוץ רמת רחל בראשית דרכו. חנה הייתה בתנועת החלוץ בעיירה שבה גדלה ועלתה לארץ באנייה בלתי ליגלית באוגוסט 1939, חודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הם נפגשו בקיבוץ רמת רחל והקימו בו את משפחתם. נולדו להם 4 ילדים ואני השנייה, אחרי אחי קלמן.

נולדתי בקיבוץ רמת רחל לפני קום המדינה. מקום מושבו של הקיבוץ היה על ההר הקרח, הר טרשים במבואות הדרומיים של ירושלים.

תנאי מזג אויר קשים ושכנות מורכבת של כפרים ערביים. בחורף רוחות חזקות מאד וקור עז חודר לעצמות. מסביב לרמת רחל היתה גדר לביטחוננו. אך הגדר לא מנעה מהילדים לחצות אותה כדי לשחק עם ילדי הכפר הערבי צור באהר. הכפר שוכן בפינה הדרום מזרחית של רמת רחל במורד ההר הקרח. לקראת אביב 1948, המתיחות בין ערבים ליהודים גברה ומשחקי הכדורגל המשותפים בין הילדים הבוגרים הופסקו.

באותה תקופה, הסתובבו בקיבוץ כל העת החיילים הבריטים. אני זוכרת שהם היו חביבים מאד והציעו לנו דברי מתיקה(סוכריות, שוקולד, עוגיות). באותם הימים היה עוני בקיבוץ ודברי מתיקה היו מצרך יקר מאד. אמא הזהירה שלא אעז להתקרב ולקחת מהחיילים סוכריות  או שוקולד. הייתי ילדה כבת חמש ולסרב לדברי המתיקה של החיילים הבריטים, היה לי מאד מאד  קשה. אך פחדתי מהעונש שאקבל אם אקח את הממתקים. החיילים הבריטים חשבו לנצל את התמימות של הילדים וכך אולי יוכלו לגלות היכן היהודים חברי ההגנה מחביאים את הנשק.

ביום שישי, בערב ההכרזה על הקמת המדינה (14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח), אספו את כולנו, האמהות והילדים בחדר האוכל של הקיבוץ. רכזו אותנו לפי משפחות, משפחתנו – אמא, אחי הגדול קלמן בן כ- 7, אני בת כ- 5 ואחיי התאומים בני כ- 3. לאמא היתה מזוודה וחבילה נוספת (חפצים חשובים למשפחה). אבא נשאר להגן על הקיבוץ ולא היה איתנו. חיכינו לאוטובוסים שייקחו אותנו לירושלים. לאט לאט, ירד החושך ועדיין אנו מחכים. הייתה מהומה גדולה התרוצצנו הלוך ושוב בתוך חדר האוכל ובחוץ בדשא הגדול שלפני חדר האוכל. ברדיו נשמעו קולות השמחה והריקודים ואנו חסרי מנוחה מרעישים ומדי פעם שואלים את אמא מתי כבר ניסע לירושלים. אמא דאגה לאחיי הקטנים ולחבילות ולא יכלה לדאוג גם לי ולאחי קלמן. היא הטילה על קלמן הבוגר את האחריות שלא נפספס ונעלה לאוטובוס לירושלים.

החושך ירד על הקיבוץ ואיתו זחל הפחד ועטף אותי. אחרי זמן רב, נכנסנו שנינו למשוריין קלמן אחי ואני, בלי אמא ואחי הקטנים. המשוריין, אוטובוס שחסמו בו את החלונות בפלטות פלדה והוציאו את הכיסאות. במשוריין היו עוד ילדים ואמהות. היה דחוס ומחניק ללא אוויר. נשמעו קולות בכי ודברי הרגעה של האמהות. הפחד לא הרפה ממני ובכיתי, אחת האמהות ניסתה להרגיע אותי. הייתי צריכה לשרותים ואחי קלמן אמר לי תעשי במכנסיים… הכביש מרמת רחל לארנונה היה מלא מהמורות, בורות ואבנים והמשוריין היטלטל כל הזמן. לפתע נשמע פיצוץ והמשוריין נעצר, הייתה מהומה גדולה  ורעש במשוריין, לא ידענו מה קרה, פחדנו מאד. אחרי כמה זמן המשוריין המשיך בנסיעה. הנסיעה ארכה כמה שעות עד שהגענו לירושלים לבית גדול, בית ספר סליסברג  לבנים ברחוב הרב קוק. בימים רגילים זמן הנסיעה לארנונה היה כחצי שעה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.