מאגר סיפורי מורשת

שמי ורדה הבר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. ברצוני לספר אל אירוע משמעותי הזכור לי.

אימא שלי הייתה מאד מוכשרת ודומיננטית, אבל כששמעה שכל המשפחה נספתה בשואה קיבלה פוסט-טראומה וזה התפתח לסכיזופרניה פרנואידית וזה התפתח משם. אני מרגישה שאני יותר הייתי כמו אימא ופחות כמו בת.

אני רוצה לספר על יום הולדת 60. האירוע היה באולם בני ברית בהוד השרון. מקום פשוט בצורה מלבנית ובעצם נתנו לה לעצב אותו כמו שהיא רוצה. בעלי המקום סידרו שולחנות עגולים. היה פסנתר ובמה וכל השאר קרח לגמרי. אני מאד אוהבת עיצוב. הבאתי מהבית מפות בצבע בורדו, ירוק, לבן, קרם, חרדל, שילבתי בין הדברים. קניתי נרות בצורת תפוחים שהיו במרכז השולחנות, עשיתי בעצמי סידורי פרחים. הבאתי מהבית מנורות עומדות כדי שתהיה אוירה רומנטית וחמה. הבאתי כל מיני בדים ששמתי על החלונות ועשיתי סוג של וילונות שהתאימו למפות. כל זה עשיתי בלילה לפני, סוג של ריפוי ביצירה. דאגתי בעצמי לאוכל, חברות ובני משפחה גם הביאו, קניתי דגי סלמון ועוד מהמאפייה בנוה דניאל, ארוחה חלבית.

המוזמנים היו הדור הזקן: אבא שעוד זכה להגיע והיה מתפקד ובריא, אימא שלי נפטרה כמה שנים קודם לכן. ודודתי אחות אמי ובעלה הגיעה עם בנות דודות מהאחות הזאת. הדודה הזאת הייתה בקשר מאד קרוב, כמו אימא שנייה. הם הגיעו מקיבוץ עין גב שזו דרך מאד ארוכה. הייתה הרגשה שזו פעם אחרונה שהם באים ליום הולדת, ובאמת הדודה נכנסה אחרי זה למעון סיעודי. הייתה התרגשות מיוחדת שהם הגיעו. סוג של פרידה מהדור הקודם המבוגר. גם אבא לא חי הרבה אחרי זה. הגיעו חברי המקהלה – מקהלת גוש עציון. בעל של אחת החברות ניגן באקורדיון, שרו שירי מקהלה, שרו מהשולחן. הגיעו חברות מגיל מאד צעיר, חבר מכיתה ו' שנשארתי איתו בקשר כל השנים, חברה מגיל 20 כשהייתה מזכירת מלון בירושלים. עוד הגיעה חברה מבן שמן שהכרנו בגן משחקים כשהילדים היו באותם גילאים. הבן הבכור על הרצף האוטיסטי. היו בני דודים והמשפחה של בעלה עם האחים שלי, הילדים והנכדים. הגיע גם חבר מכיתה ו' שהתאהבתי בו אבל הייתה לו חברה אחרת אבל הוא נפרד ממנה ואיתי יש ידידות עד היום הזה. אשתו מגניבה וכשנשאלה מה היא מרגישה על הקשר, היא אמרה שהקשר ביניהם כל כך טוב שאין ה סיבה לדאגה.

הבת שלי הכינה עבורי סרט על האוכל, החמין, המרק גרונות שהיא הכינה להם. חיברו שיר וכל המשפחה שרה את השיר לכבודי. היה סרט של אוסף דברים שצילמתי ואני הקרנתי. החתן שלי ניגן בפסנתר והבת שלי שרה על הבמה. היה ממש נחמד. שיר שקשור בהתגברות על קשיים. שיר על שושנה.

חברי הילדות שלי הם אנשי שמאל מובהקים לא דתיים, ובאמת ישבו בצד השמאלי של האולם. חברים מגוש עציון ישבו בצד הימני. החברים השמאלנים קוראים לי 'החברה הדוסית' שלהם. היו הרבה חיבורים בין דור ותיק ודור צעיר. שרתי עם הבת שלי שהחלימה מסרטן באופן ניסי. זה היה סוג של ערב הודיה על זה שהיא חיה. אחד השירים היה "תודה על כל מה שבראת". הבת הייתה מורה לחליליות, הייתה סולנית בפילהרמונית, סיימה אקדמיה למוסיקה ויותר מאוחר גם למדה ריפוי במוסיקה ועבדה עם אוטיסטים. הנכדה בת החמש רקדה על הבמה.

הרגשתי חיבור בין דורות, בין חברים, הרבה חיבורים. וגם דיברתי על זה בדברי ההודיה. התרגשתי שאחותי נוכחת וגם אבא. אבא שלי איש אציל נפש. לאבא שלי היה קול יפה, הוא היה ממש מוסיקלי. הוא סיפר על השירים שהיו שרים בבית"ר. אבא בילדותו נשלח לחדר. בסלובקיה היה גם בבית ספר רגיל לא יהודי, ואחה"צ היה הולך לחדר וספג מכות מסרגל ומאז סיים עם העניינים הדתיים שלו. כשגדל קצת היה בתנועת הנוער בי"תר. אימא שלו חלמה כל השנים שלפחות אחד הילדים יהיה בחור ישיבה וחסכה כסף במשך שנים, ואח שלו הבכור נשלח לישיבה והיה דתי כל חייו.

אבא שלי היה בקומנדו הבריטי במלחמת העולם השנייה ולחם באפריקה במסגרת ההתנדבות לצבא הבריטי בלחימה נגד הגרמנים. היה 6 שנים בצבא הבריטי השתחרר בשנת 1946. הוא בא לבקר את אח שלו באחת החופשות שגר בחיפה וכשעלה במדרגות מאחוריו הייתה אימא שלי. גם הוא הייתה בבית"ר ועלתה לארץ ביחד עם אח של אבא שהגיעו ביחד באותה אונייה. שניהם באו לבקר את אח שלו בלי להכיר זה את זו באותו הזמן. אבא עלה במדרגות, אימא עלתה אחריו ולא ראתה את הפנים שלו אבל אמרה לעצמה בלב שזה יהיה בעלה. שניהם הגיעו לדירת האח ושוחחו וככה הכירו. אימא אמרה שהיא צריכה ללכת הביתה ואבא רצה להיות ג'נטלמן והתנדב ללוות אותה הביתה. בדרך הגיעו לרחוב פנורמה שמשקיף על כל המפרץ. היה ליל ירח ושניהם התעכבו להשקיף על הנוף והמשיכו לשוחח באווירה רומנטית ואז אבא הציע שייפגשו לעוד פגישות, וכעבור שלושה חודשים הם התחתנו. הוא בהתחלה לא התלהב מהרעיון כי בקומנדו היו מבצעים מסוכנים ולא רצה להשאיר אלמנה. אימא אמרה שזה יעזור להם להתקיים כי כך יקבל משכורת מהצבא, היא הייתה אישה פרקטית. הקצין הבריטי שהיה צריך לאשר את הנישואים לא אישר את החתונה כדי שלא יהיה עול על התקציב לעוד חייל יהודי. אז אבא פנה לקצין המקורי וקבע לו עובדה והוא אישר, למרות שממלא המקום לא הסכים. ממלא המקום רצה 'להראות לו מה זה' והחליט לא לאפשר לו חופשת נישואים ושלח אותו ישר למצרים, אבל שם זה כבר היה אחרי שנות לחימה וכל המבצעים הגדולים וכל החבר'ה שלו נסעו לאירופה ונלקחו בשבי, אבא ניצל בזכות אותו קצין עקשן.

הרגשתי שהערב הזה הוא ציון דרך בחיי. הייתה אווירה מיוחדת, רוחנית. כעבור זמן הדודה נפטרה, הדוד נפטר, שנה אחרי זה אבא נפטר. ביום הולדת 70 שלי כבר היה יותר מצומצם, נפרדתי מהרבה מעגלים בחיי. ואלה שנפטרו היו חסרים.

הזוית האישית

ורדה הבר תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו כאן