מאגר סיפורי מורשת

ילדותי

נולדתי בתאריך 1938.10.28, שנים עשר ימים לפני ליל הבדולח. לא נולדתי בגרמניה. המקום שבו באתי לעולם היה באותה עת ברומניה. לרוע המזל רומניה הייתה בת ברית של גרמניה הנאצית וכך איתרע מזלי, שהעולם שפגשתי היה עולם אנטישמי, לא רק ברוחו אלא גם במעשיו. חוקים אנטישמים במתכונת חוקי נירנברג פגשו אותי ביום צאתי לאוויר העולם. במקום מגוריי שלטה התרבות הגרמנית ושפת האם שלי בשנים הראשונות לילדותי הייתה גרמנית. הוריי דיברו ביניהם יידיש. כך רכשתי בו זמנית גרמנית ויידיש, בהן אני שולט גם היום. אני מאוד אוהב לדבר יידיש ובמיוחד אוהב אני חכמת החיים היהודית הטמונה בהומור היידישאי. אני מרבה לספר את הבדיחות הללו….יידיש אני מדבר עם אחי וחברי האהוב חיים זייף.

בית הוריי בית מסורתי שומר מצוות היה. בבית הקפידו על שמירת הכשרות והשבת. נולדתי להוריי פרל פנינה בארץ( ומנדל )מנחם בארץ( שניהם נולדו באתה שנה- 1905 .בלידתי חיכו שני אחים אוהבים ואהובים יוסיו) בארץ יוסי (יליד 1930 ומליו) בארץ דובי יליד 1933.וכך אני "ארי" הצטרפתי למשפחה אוהבת וחמה. שמי בישראל הוא אהרן, אבל שם קראו לי ארי….. וראה זה פלא שהקשר הרב דורי הוא עם נכדי אהובי מחמל נפשי הנושא את שמי בילדותי שם….ארי פולק. הוריי לא היו אנשים אמידים והם נאבקו על פרנסתם. אמי לא הייתה אישה מלומדת, מעולם לא פקדה בית ספר, אבל היא הייתה אישה מאוד חכמה ובעלת אינטליגנציה גבוהה. היא שאפה כל חייה להקנות לנו השכלה טובה ועל כך יסופר בהמשך. אבי, היה יהודי תלמיד חכם. הוא שמר מצוות עד יומו האחרון, והוא היחיד מאחיו הרבים, אשר המשיך לדבוק במסורת אבותיו ולא יצא בשאלה. שלא כמו אחיו, אבי לא הבין בעסקים. בתמצית אני יכול לספר, שזכיתי שאבי יהיה גם מורי. זכיתי ללמוד אצלו הרבה לימודי יהדות. מאוד אהבתי ללמוד ממנו .בהשראתו נכנסתי לארון הספרים היהודי ואין בדעתי לצאת ממנו. למען ההגינות ההיסטורית יאמר ויסופר, כי למדתי בבית הספר יסודי דתי- "נצח ישראל". והייתי חבר פעיל בבני עקיבא עד גיל שמונה עשרה. בבית הספר היסודי זכיתי למחנך דגול, המורה בן-צבי, גם הוא חבב עלי את למודי הגמרא. כשמלאו לאבי שמונים הוא כתב ספר זיכרונות קצר בו הוא סיפר, בתמציתיות האופיינית לו, את תולדותיו עד עלייתנו לארץ ב-1948.

בספר מופעים גם שירים שחיבר בשנת-1944 בהיותו בעבודות כפייה ברומניה. השירים נכתבו ביידיש והקורא אותם יכול להבין את אשר עבר על אבא. השירים והאופן שהוא מספר את סיפורו משקפים גם את אישיותו של אבי. אדם מלא אהבה ורוך אוהב את משפחתו אהבה עזה, בעל אמונה עמוקה בבורא עולם ואופטימי חסר תקנה. הראייה החיובית שלו ושביעות הרצון הכרונית ממה שיש לו וחוסר הקנאה באחרים, היו בניגוד להלך הרוח השלילי והפסימי של אמי. מטבע הדברים שהגישות הקוטביות האלה, שבין שני ההורים היו מקור בלתי פוסק לוויכוחים ומריבות אין סופיים ביניהם. אמי הייתה כל חייה ממורמרת על מה שאין לה, ועל מה שיש לאחרים. מאד קשה לחיות ולגדול לתוך מריבות קשות ותכופות שבין הוריך. על אף המריבות ביניהם, הורי אהבו אחד את השני עד מאד הם דאגו ומרו האחד על השני. שניהם, כל אחד בדרכו, העניקו לנו, הבנים, הרבה מאד אהבה ודאגה. אין לי ספק, שעל אף הקשיים שנולדנו וגדלנו בהם, בית הורי היה בית חם ואוהב וכך הצלחנו, שלושת האחים, להתפתח ולפרוח. כל אחד מאתנו רכש מקצוע, כל אחד  מאתנו הצליח לבטא את כישרונותיו, להקים שלוש משפחות פורחות…. ויפה מכל הקשר בין המשפחות הוא קשר חם ואוהב.

תקופות בחיי אני מחלק את ילדותי לשלוש תקופות השונות האחת מן האחרות;  הראשונה – מלחמת העולם השנייה החיים בשואה. השנייה – החיים ברומניה שלאחר המלחמה והחיים במחנה ההסגר בקפריסין. השלישית – החיים בארץ עד הבר מצווה.

התקופה הראשונה – מלחמת העולם השנייה החיים בשואה

מיום היוולדי ועד סוף המלחמה להיוולד באוקטובר 1938 למשפחה יהודית לא אמידה בעיר צ'רנוביץ, אשר ברומניה הנאצית ערב השואה ומלחמת העולם, אין טיפשות גדולה ממנה. את מעשה השטות הזה אני עשיתי. לשמחתי הגורל ונסיבות החיים שלי חייכו אלי, ועל אף הטיפשות שלי, הצלחתי להיחלץ מנתוני הפתיחה הלא מוצלחים שלי. קצת רקע היסטורי. בתום מלחמת העולם הראשונה ב- 1918 התפרקה אימפריה אירופאית שנודעה בשם האימפריה האוסטרו- הונגרית. באימפריה הזאת הייתה כלולה רומניה כולל מחוז בוקובינה והעיר צ'רנוביץ שהייתה בירת המחוז. עם קריסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. היא חולקה לארצות שונות וביניהן רומניה. ב-1918 הפכה רומניה להיות "רומניה הגדולה" (Mare Romania )ובתוכה בוקובינה. בבוקובינה היו הרבה לאומים אוקראינים, רותנים) סלבים מזרחיים שלא התגוררו ברוסיה (פולקס- דויטשה) גרמנים שלא התגוררו בגרמניה(מעט רומנים והרבה יהודים שגרו בצ'רנוביץ ובעיירות ובכפרים ברחבי בוקובינה. בתוך הערב רב הזה ישבו יהודי בוקובינה חלקם בצ'רנוביץ ורובם מפוזרים בעיירות ובכפרים. הקהילה בצ'רנוביץ הייתה מגוונת היו בה חסידים, מתנגדים, נאולוגים )רפורמיים (היה להם בית כנסת מפואר שכינו אותו בגרמנית "דאס 4 טמפל" -ההיכל(. העיר הייתה עיר ואם בישראל. היו בה חיי תרבות יהודים עשירים. במקום מרכזי בעיר היה "הקולטור האוס" בית התרבות היהודי. יחד עם אחי דובי בקרנו בצ'רנוביץ בשנת 1994 וראיתי את הבית היפה הזה.

בגטו-סבתא-רבתא-פנינה

יהודי צ'רנוביץ היו, למרבה האירוניה ההיסטורית, בשעת הקמתה של רומניה הגדולה ב1918 מגני השפה הגרמנית ותרבותה….די דויטשע קולטור….אפשר לומר, כי יהודי בוקובינה נהנו, בתקופה של בין שתי המלחמות, מחיים שקטים ללא גלויי אנטישמיות מסוכנים….. וכך לתוך החיים הזעיר בורגניים הללו פרץ לו הפשיזם ואחריו הנאציזם….. והעולם התהפך עלינו. כל מה שספרתי עד כה לא מזיכרוני ספרתי…אלא מפי הורי, אחיי, דודיי וספרים שקראתי…. ספריו של אהרן אפלפלד המנוח, אהובים עלי, כי הוא בכישרונו הפיוטי ממש, מטיב לתאר את הנוף של בוקובינה, את ריחות שדותיה ויערותיה. את היהודים שבה ואת הערב רב, של העממים שבה. אפלפלד הצליח באופן וירטואוזי מופלא להעשיר אותי ולאפשר לי לחוש את מקום הולדתי….אני אסיר תודה לאפלפלד. אני מאד מתגעגע לסיפוריו שהפכו להיות חלק ממני. עם פרוץ המלחמה בין גרמניה ורוסיה הקומוניסטית היולי 1941, הפכנו בין לילה לתת אדם…. דמינו הותר, כל הזכויות האזרחיות המעטות ככל שהיו לנו נשללו באחת. כל מי שרצה, היה רשאי לפגוע בנו בבחינת "כל המרבה לפגוע ביהודונים הזי'ידאנים הרי זה משובח". הגזרות הקשות של חוקי נירנברג הגזעניים והמפלצתיים הוטלו עלינו. וכך הפכנו לבשר התותחים של אנטישמיות פעילה, המגשימה את החלומות הרטובים של הרבה מאד מעמי אירופה… השנאה ליהודי, הסלידה ממנו, הקנאה בו, האשם התמידי לכל צרותיו של הגוי והאשם הבלתי נסלח למותו של בן האלוהים. היה מנת חלקם של רוב עמי אירופה. כל אלה מצאו פורקן מלא עם עלייתו של היטלר 5 לשלטון. לבת השנאה פרצה בכוח אימתני עם פלישת הנאצים לפולין. הרומנים, ההונגרים האוסטרים ומי לא, הצטרפו בחדווה אין קץ למסע הרדיפה נגד היהודים….. וכך משפחתנו הייתה, כמו מאות אלפי משפחות יהודיות ברחבי אירופה, לקליפת גרעין זעירה בתוך אוקיינוס השנאה והטבח. אני, אדם זקן עם ניסיון חיים, יושב בחדרי הנעים בהרצליה מתבונן באבי ואמי ז"ל. זוג צעיר בני שלושים וחמש. מטופלים בשלושה ילדים בני עשר, שבע ושנתיים. רדופים עד צוואר, חסרי כל הון , אינם יודעים מה ילד יום. לאמי שלוש אחיות צעירות, אב – סבא חיים – נשוי לאשה שנייה עם ילדה. ולאבי זוג הורים – באבע לאה וסבא הערש – ואחים חלקם נשואים וחלקם רווקים. כולם תוהים ובוהים מה לעשות כדי להינצל מהחיה צמאת הדם האורבת להם בכל אשר ילכו ויפנו. ובפרספקטיבה הנכונה אני מכפיל את כל זה במיליונים… אני מתחבר לכל אחד מיהודי אירופה, אני חש את המלים "היום הרת עולם"… מי לחיים ומי למוות והדבר כל כך מוחשי וברור… מה חולף במוחם של הורי? מה לעשות…. אמי, הפעלתנית, איננה יכולה לשאת את השב ואל תעשה של אבי. היא רוצה לברוח לכפר שבו נמצא קרוב משפחה שלנו, היא מאמינה ששם בכפר הם ינצלו. אבא אמר: לא! לימים הסתבר, שאותו קרוב וכל בני משפחתו נשחטו בידי שכניהם…. אהרן אפלפלד בספרו "תימהון" עוסק בתופעה הנוראה של רצח יהודים בידי שכניהם.

שורות אלה, נכתבות יומיים לפני יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. השנה, שבעים וחמש שנה אחרי שחרור מפעל ההשמדה ההמוני – אושוויץ. מגיעים לארץ מנהיגים מלמעלה מארבעים ארצות לציין את היום הזה כאן במדינת ישראל. הכינוס של הפורום הבינלאומי היה מרשים מאד….. הפורום עסק גם באנטישמיות ההולכת ומתרחבת ברחבי אירופה ואמריקה. נמשיך בסיפורה של משפחתי. רוב מניינה של הקהילה היהודית בעירנו גורש לטראנסניסטריה רק מתי מעט הורשו להישאר. בעיר…ולמרבה הפלא משפחתנו קבלה אישור להישאר בעיר. ומדוע זה פלא? להורי לא היה כסף לשחד את מישהו שם למעלה וגם לא 6 היו להם כל קשרים אחרים. אבי האמין בהשגחה פרטית וכל ימיו האמין שהקב"ה שמר עלינו…. בהשוואה לסבל, שהיה מנת חלקם של אחינו היהודים שגורשו, מצבנו היה מצוין…. אחי דובי אומר שלנו הייתה "שואה דלוקס" ואכן במבחן ההשוואה, גורלנו שפר משל המגורשים. בואו ואספר לכם על השואה "דלוקס" שלנו….. היינו נתונים תחת משטר של חוקי נירנברג הגזעניים. לא היו בתי ספר ומוסדות חינוך אחרים ליהודים, כך שבמשך המלחמה אנו הילדים, היינו חסרי כל חינוך. כאן המקום לדבר בשבחה של אמי זיכרונה לברכה. אבא לא היה בבית כל שנות המלחמה הוא נשלח, כל שנה מחדש, לעבודות כפייה בכבישים) "מונקה"(. למזלו הם לא עבדו תחת שלטון גרמני אלה תחת שלטון רומני. צריך לומר שהרומנים התייחסו אל עובדי הכפייה היהודים בצורה סבירה לא התעללו בהם וגם לא הרעיבו אותם. אבא שהקפיד על שמירת מצוות נמנע מלאכול בשר והקפיד להתפלל שלוש פעמים ביום ואף הניח תפילין והתעטף בטלית.

תמונה משפחתית

אמי נשארה לבדה אתנו שלושת הבנים והייתה צריכה לדאוג לרווחתנו. בתחילת היינו בגטו ולאחר מכן הרשו לנו לחזור לבתינו. גרנו בדירה קטנה חדר ומטבח, כי לא הייתה לנו אפשרות לחמם דירה גדולה )הטמפרטורה בחורף ירדה לכדי 10 ו20 מעלות מתחת לאפס(. היהודים היו חייבים לשאת את הטלאי הצהוב והגרוע מכל היה שליהודים היה אסור לצאת לרחוב במשך כל שעות היממה, למעט שלוש שעות, בין עשר בבוקר לאחת בצהריים. אז איך מתפרנסים?! אמי, אשת חייל מי ימצא, עסקה במסחר בשוק שחור. היא פיתחה קשרים עם כל מיני אנשים, כולל חיילים רומנים, אשר העבירו לה סחורות שנגנבו מהצבא הגרמני והיא מכרה אותם ברווח לאלה כשהפרוטה הייתה מצויה בכיסם. אבל ואבל גדול, אי אפשר לעשות את המסחר הזה בלי לשוטט ברחובות. איך אישה יהודייה עם טלאי 7 צהוב תסתובב בשעת העוצר. אמי הגיבורה מצאה פתרון פשוט. לבשה בגדי איכרה אוקראינית ללא טלאי צהוב. וכך היא שמה את נפשה בכפה והסתובבה ברחבי העיר אם מרכולתה המסוכנת, והביאה אוכל לשלושת ילדיה. שני אחיי יוסי ודובי אף הם עסקו במסחר לא הכי חוקי… הם מהלו בבנזין נפט ומכרו את התמהיל הזה כבנזין… את זאת הם הצליחו לעשות תודות לחברות שנקשרה ביניהם לעובד רומני בתחנת דלק סמוכה. ומה עם למודים? מי צריך למודים כשחייך תלויים על בלימה? לאמי הייתה השקפה שונה. צריך גם צריך למודים… אם ננצל מהמלחמה ונעבור אותה בשלום הילדים שלי צריכים להיות אנשים מחונכים ומלומדים, כך אמי ענתה למי ששאל אותה מדוע היא מבזבזת כסף יקר על מורים פרטיים שהיא שכרה לנו. שני האחים שלי למדו למודים כלליים. ואני הקטן יוצא בין עשר לאחת אם נערה "קינדר פרויליין", בגרמנית. ובשעות העוצר אמי הביאה יהודי מגודל זקן בשם שטרסמן, זה לימד "עברי", הוא לימד אותי את אותיות עבריות בסידור התפילה, כדי שאוכל, בבוא היום, להתפלל. כל זה לא מנע ממנה לדאוג שנוכל בשר ולא היססה להאכיל אותנו בשומן חזיר, כדי להציל את נפשותינו היא כמובן לא נגעה בזה. עד כמה שזכור לי גם אחי יוסי שהיה כבר לפני גיל הבר מצווה גם הוא נמנע מלאכול את שומן החזיר. חשוב לספר שאכילת שומן החזיר הייתה חיונית עבורנו כדי שלא נהיה בתת-תזונה, ושנהיה במשקל סביר, על מנת שנוכל לשרוד את המחלות שפקדו אותנו מדי פעם. נא לזכור: לא הייתה אנטיביוטיקה בעולם….כשחלית בדלקת גרון או ריאות, לדוגמה, גופך היה צריך לגבור על המחלה בכוחות עצמו, בנוסף לכל אלה אמי דאגה לשלוח חבילות מזון לאבא למחנות הכפייה.

טוב יהיה אם אשתף את הקורא במה שהרגשתי באותם ימים כילד:

עד כמה שזכור לי חייתי בעולם הדמיונות לא השתעממתי אף לרגע ומה שחשוב מכול אף פעם לא רעבתי ותמיד היה לי לבוש חם וחדר חמים. לכל זה דאגה אמנו הגיבורה. כל העת הייתי חדור בחרדה גדולה ובפחד נורא, שמא אמי לא תחזור הביתה לעת ערב. כל ערב 8 הייתי מלא ביראה ופחד שאמי לא תגיע… בפסיכולוגיה המודרנית קוראים לזה חרדת נטישה. כך חלפו הימים בשגרת חרדה. בבית בו גרנו )רודולף-הוף( התגוררו לא מעט יהודים. את הערבים הקרים והחשוכים המוארים במנורת חשמל דלוחה או עששית נפט בילינו השכנים ביחד. לא קשה לנחש על מה המבוגרים דברו. דברו על מתי כל זה יגמר? דברו על מה קורה בחזית במלחמה בין הצבא האדום ובין ה"וורמכט"- הצבא הנאצי. לאחד השכנים היה מין דבר שדומה לרדיו והוא שמע מדי פעם ופעם חדשות רחוקות של אירופה החופשית. הוא היה מקור המידע שלנו. החדשות שהוא סיפר לנו היו מקור לתקווה שפעם כל זה יגמר. סטלין, מנהיג רוסיה הסובייטית, נחשב בעינינו כמשיח ממש. תפילותינו היו, שהצבא האדום יגבר על הצבא הנאצי ויציל אותנו מהגיהינום הנורא. ואם בתפילה אנו עוסקים, טוב שאזכיר שהיה אסור לנו לקיים תפילות בציבור ולכן ככול שהתפללנו, התפללנו במחתרת, זכור לי שהיה רב שקראנו לו "הדיין שיבר". אינני זוכר בדיוק איך התכנסנו ואיך התפללנו בציבור, אבל אני זוכר את חצר בית הכנסת ובמרכזו עץ ערמונים ענק. השנה 1944 .מרחץ דמים בעולם. אנחנו מנותקים כמעט מכל חדשות וחיים בעולם הקטן שלנו ומקווים לישועה. אין לנו מושג מההשמדה הטוטלית של אחינו היהודים במחנות השמדה. אין לנו מושג על הקרבות הקשים המתנהלים על פני כדור הארץ בין אמריקה ליפן, בין בנות הברית לגרמניה, אין לנו מושג על גבורתם של חיילי העולם החופשי, האנגלים, האמריקאים, האוסטרלים, הניוזילנדים, הקנדים וההודים ושאר חיילים אירופאים שנמלטו מארצותיהם הכבושות כמו הצרפתים והפולנים. אנחנו יודעים שהחזית שאנו קרובים לה היא החזית שבין הנאצים והרוסים.

בתחילתה של אותה השנה אנחנו חשים שהחזית מתקרבת אלינו. בכול שנות המלחמה לא שמענו הפצצות והפגזות. לכאורה היינו צריכים לשמוח אבל השקט הזה היה סימן שהנאצים יושבים ברומניה לבטח. כשהתחלנו לשמוע את רעמי התותחים ואת צפירות האזעקה הבנו, שהמצילים שלנו בדרך אלינו. היו כמה ימים ולילות שבהם 9 נאלצנו לשבת במרתף הבית על מנת שלא ניפגע. ההפצצות של בנות הברית הי קשות וברעש אימים. אבל כל פצצה שימחה אותנו. חששנו שניפגע וכך שמחתנו הייתה מהולה בפחד. אני זוכר שכן רווק זקן בשם "פרזוי". בשעה שרעש הפצצות גבר הוא אמר בגרמנית "איין ביסכיין גדמפתר" – קצת יותר שקט… אנחנו פחדנו וצחקנו. קצת רקע היסטורי. כזכור רומניה הייתה בת ברית של הנאצים. כשהרומנים חשו, שגורלה של גרמניה הנאצית נחרץ, הם החליטו לנטוש את בריתם עם גרמניה ובבת אחת הפכו מנאצים ללוחמי חופש. הם הדיחו את המשטר הנאצי והפכו להיות בן בריתה של רוסיה הסובייטית. וכך קרה שבחודשים פברואר מרץ 1944 הרומנים נסוגים מצ'רנוביץ העיר נשארת תחת הכיבוש הנאצי בלבד ללא משטר רומני. התוצאה של המהלך הזה הייתה קריטית ומסוכנת מאין כמוהן עבורנו היהודים בצ'רנוביץ. וכול כך למה? עם כול הרוע והרשע של הרומנים, הם הגנו במידה מסוימת על חיינו מפני רצון ההשמדה הטוטאלי של הגרמנים. ומשנטשו הרומנים את צ'רנוביץ היינו נתונים לחסדיהם של הנאצים. התברר לי רק לפני כמה שנים, שהגסטפו הגרמני הוציא פקודת מבצע לחסל ולהשמיד את כול היהודים שנשארו בצ'רנוביץ. וכאן קרה, אם תרצו, הנס הגדול. יום אחד לפני תאריך ביצוע מבצע החיסול של שארית הפליטה, הצבא האדום נכנס לצ'רנוביץ וגאל אותנו ממוות בטוח. אנחנו לא ידענו מכול זה ולי אישית התברר הדבר מתוך עיון ביד ושם. זוכר אני בברור, והתמונה הזאת לא דהתה עד עצם היום הזה, את הטנקים של הצבא האדום ועליהם חיילי הצבא האדום עם הדגל האדום נכנסים העירה ואני ילד בן חמש וחצי עומד ליד השער של הבית, מסתכל במורד הרחוב ורואה את המושיעים האדומים באים לשחרר אותנו מידי המרצחים. המשפט של דודי ישראל פולק (מי שהקים לימים את תשלובת פולגת בקריית גת) "עברנו מהגיהינום של היטלר ל"גן עדן" של סטלין" משקף בתמציתיות את השינוי שחל במצבינו. מחד ניצלנו מסכנת השמדה בידי הנאצים, אך מאידך חיינו במשטר קומוניסטי חמור, אשר התבסס על השלטת טרור אישי, הלשנות ומשטר מושחת. כדי לשרוד 10 כלכלית נאלצנו לקחת חלק באווירת השחיתות. כל מי שביקש לשרוד היה צריך לבצע עברות כלכליות. השותפים לדבר עבירה היו גם ראשי המפלגה הקומוניסטית בעיר. בנסיבות האלה חיינו בפחד מתמיד שמא ניתפס. וכך בפברואר 1944 ,כשהמלחמה בעיצומה ניצלנו מהנאצים. אבא גם הוא שוחרר מעבודות הכפייה, לאחר שהרומנים סובבו את הנשק שלהם נגד הגרמנים. הסיפור איך וכיצד אבא הגיע אילינו ממחנות הכפייה מסופר בפירוט רב בזיכרונותיו של אבא, ולכן לא אספר אותו כאן. אבא שב הביתה ובאמתחתו בגדים ונעליים חדשים, שהוא קנה לנו מהכסף שהוא קיבל מהרומנים "הנדיבים". אני זוכר שנעלתי את הנעליים החדשות שהוא הביא ואני רקדתי על המיטה והנעליים עלי, כי אלו היו נעליים עם סוליה לא מלוכלכת נקייה וחלקה…

יחד אם אבא חזרו אלה ששרדו בטרנסניסטריה, האחיות של אמא דודה אווה ודוד פישל ודודה חנה. כאן המקום לספר, כי עם הגיע המלחמה בשנת 1941 אלינו, לעיר צ'רנוביץ, הרוסים ששלטו בה באותו זמן )מכוח הסכם מולטוב ריבנטרופ( חלק מהאחים של אבא עזבו את צ'רנוביץ יחד עם הצבא האדום הנסוג ועברו את המלחמה בברית המועצות אי שם בלב ליבה של רוסיה. גם האחות הקטנה של אמי, דודה אתיקה, עזבה לרוסיה גם בן דודי יחזקאל, (עכשיו בצ'ילה זקן וחרש אבל שמח בחלקו כתמיד). כל אלה חזרו לצ'רנוביץ וכך הפך הבית שלנו למעין מחנה פליטים. החיים בצ'רנוביץ תחת השלטון הסובייטי- הדיקטטורי-מטיל האימה והאנטישמי, היו חיים רעים ומפחידים. כל שאיפתנו לצאת מרוסיה ולעבור לארץ חופשית יותר. למרבה המזל הרצון שלנו והאסטרטגיה הסובייטית עלו בקנה אחד, כי הסובייטים רצו לעשות טרנספר ולפנות את צ'רנוביץ מיהודייה עבור רוסים מכול רחבי האימפריה הסובייטית. וביום אחד עברנו את הגבול לרומניה.

התקופה השנייה – החיים ברומניה שלאחר המלחמה והחיים במחנה ההסגר בקפריסין

החיים ברומניה שלאחר המלחמה והחיים במחנה ההסגר בקפריסין עברנו לרומניה במשאית סובייטית תוצרת ארה"ב, סטודיבייקר, אני זוכר היטב את מעבר הגבול על יד העיר סרט. עמדנו שם בתור שעות ארוכות, כי הסובייטים בדקו כל אחד בנפרד, כדי לוודא, שאין אנחנו מבריחים מי יודע מה. את המשאית העמיד לרשותנו הקצין הרוסי, שהיה אמור לקבל את דירתנו עבורו ועבור בני משפחתו. בתחילה שמנו את פעמנו לגורהומורה בבוקובינה, לשם חזרו באבע לאה וזיידע הערש. אחרי טראנסניסטריה. ניסינו להישאר שם, אבל בשל בעיות בירוקרטיות, נאלצנו לחפש מקום אחר וכך הגענו לעיירה בשם ביסטריצה באזור דובר הונגרית- טרנסילבניה. את הדרך בין גורהומורה לביסטריצה על כול מטלטלנו עשינו במשאית טארנטע. חרוט בזיכרוני מעבר ההרים בשם " מגרעה". הטארנטע שלנו "קיבלה חום" הרדיאטור התחיל לרתוח והתחלנו לחשוש שמה לא נוכל להגיע לביסטריצה היה זה רגע מביך ומדאיג. וכמו תמיד במצבים כאלה פרצה המריבה היומית בין הורי… אמא, כדרכה תמיד, הטיחה את האשמה באבא: "… איזה מין משאית שכרת?!…" ואני הקטן רוצה לקבור את עצמי מרוב בושה וכעס. עניין זה של המריבות חסרות השחר בין הורי ציער אותי כול פעם מחדש והדבר ליווה אותי ומלווה אותי עד היום. הגענו לביסטריצה. סיפור לא פשוט ומאוד מורכב. בביסטריצה של 1945 חיו בה כמה מאות יהודים ניצולי אושוויץ. כל אחד מהניצולים איבד את כול משפחתו. כשהגענו לעיירה משפחה שלמה זוג הורים ושלושה ילדים, שהצליחו לשרוד את המלחמה היהודים במקום לא הבינו איך יכול להיות שמשפחה יהודית תשרוד בשלמותה. לכן כבר ברגע הראשון התקבלנו שלא בסבר פנים יפות. בנוסף לכך פגשנו 12 לראשונה יהודים שדיברו יידיש שונה משלנו וגם גישתם לקיום המצוות הייתה יותר מחמירה מהגישה של אבא. על אף הקשים האלה אנשים החלו לחבב את אבא ולכבדו. כי אבא היה, תלמיד חכם, בעל תפילה עובר לפני התיבה ומסביר פנים לכול הפוגש אותו. לפרנסתנו אבא הקים מפעלון של סלילת חוטי תפירה. הקומי בעניין היה שבתחילה הוא המציא מותג בשם "אריפול" )על שמי כי כידוע לפני עלייתנו לארץ קראו לי ארי. לאחר כמה זמן זנח אבי את השם המדהים הזה אריפול… והחליף אותו בשם "tigru" – נמר. כנראה שמותג זה גם היה עלי, כי כידוע נ.מ.ר פירושו "נודניק ממדרגה ראשונה". החיים בביסטריצה היו עבורי צומת חשוב מאין כמוהו.

הגענו לעיירה בחודש מרץ-אפריל 1946. בספטמבר 1946 הייתי כמעט בן שמונה ואני עוד לא למדתי בשום גן ילדים ובשום בית ספר. באותה עת ברומניה הלימודים החלו רק בגיל שבע. ואז אחי יוסי, המנהיג של הבית שלנו לוקח שוב אחריות ויושב איתי במשך חודשי הקיץ לפני תחילת שנת הלימודים ומלמד אותי את כול החומר של כיתה א'. וזה לא כל כך פשוט כפי שזה נשמע. אינני יודע מילה אחת רומנית אין לי מושג בחשבון וגרוע מכול אינני יודע קרוא וכתוב בשום שפה ובוודאי לא ברומנית. וראה איזה פלא אחרי הלימוד המזורז עם יוסי אחי… אני עולה לכיתה ב' בבית ספר רגיל עם מעט מאוד יהודים. הבית ספר רחוק מביתנו. אני חובר לילד יהודי בשם גדעון ברלד אנחנו ביחד בכול מקום. לצערי מאז שעזבנו את ביסטריצה לא ראיתי ולא שמעתי דבר וחצי דבר. בבית הספר היה מנהג לא נעים ואפילו אכזר, כלפי ילדים שלא הכינו את שעורי הבית שלהם כיאות. תלמיד שלא ידע את שעוריו נשאר עוד שעה בבית הספר. קראו לעונש הזה "ארסט". לכשעצמי פחדתי פחד גדול מה"ארסט" ולכן הקפדתי תמיד לדעת את השיעורים על בוריים. אחד מנושאי הלימוד היה לדעת את לוח הכפל בעל-פה. כשהגענו למכפלה x9 כל הכיתה לא ידעה את לוח הכפל הזה חוץ משני תלמידים. האחד: ג'ורג'יו התלמיד הראשון בכיתה רומני בלונדיני עיניים כחולות וחתיך ואני, היהודי הקטן, בעל עיניים שחורות נמוך קומה ורזה. הנוהל היה שלא עזבנו את הכיתה מבלי שנסתדר לאורך קיר הכיתה בזוגות. כשהילדים נתנים ידיים זה 13 את ידו של זה. באותו יום ג'ורג'יו ואני היינו היחידים בכיתה שהיינו רשאים לצאת בזמן, בשעה שכל הכיתה נשארת ב"ארסט" המורה קוראת לנו לג'ורג'יו ולפולק לעמוד ליד הקיר לתת יד אחד לשני. ואז ג'ורג'יו אומר: אני לא מושיט יד לז'ידאן. המורה אומרת לו אתה תישאר ב"ארסט" והוא בשלו. וכך עזבתי את הכיתה מנצח ומבויש. אינני מבין מדוע לא סיפרתי דבר להורי וגם לאחיי ורק לאחר בואי לארץ ושהתבגרתי סיפרתי מדי פעם את המעשה. האירוע עם ג'ורג'יו הוא רק דוגמה אחת מתוך הרבה אירועים של הקנטות של התלמידים הלא יהודים בנו היהודים. מדי פעם בהפסקות אמרו לי שאני לא אקבל תעודה בסוף השנה שלא אעלה לכיתה ג'. הרבה לעג והרבה הקנטות. לא רק בבית ספר למדתי כול יום אחר הצהרים הלכתי ל"חדר".

ההזמנה לבר מצווה של סבא אהרן

כאן אני חייב להפסיק ולמסור את תיעוד זיכרונותיי מילדותי לתכנית הנפלאה של הקשר הרב  דורי. אז לא תם ולא נשלם. אני מקווה להמשיך ולכתוב את המשך קורות ילדותי….ואת התקופה השלישית – החיים בארץ עד הבר מצווה.

תמונות מאלבומו של סבא

הזוית האישית

סבא אהרן: אני מרגיש שהכתיבה המשותפת שלי עם ארי נכדי הבהירה לי כמה אני נהנה לחיות בארץ ישראל.

ארי: אני נהנתי מאוד מהמפגשים ומהכתיבה עם סבא למדתי הרבה והבנתי כמה מזל יש לי.