מאגר סיפורי מורשת

חמישים שנות נישואים

הסבים של עומר ליכטנשטיין, הוריו של אביו דורון, סבתא טניה וסבא שלמה, יחגגו השנה (2019) חמישים שנות נישואים. סיפור זה נכתב ע"י נכדם עומר ובן דודו, אדיר הייטנר (אשר סבתו בלה היא אחותה של סבתא טניה) כדי לתעד את סיפור חייהם עד הלום. הסיפור מלווה במצגת תמונות מחייהם של סבתא טניה וסבא שלמה, כמו גם עצי משפחה של עומר ואדיר. (בסוף הסיפור).

רקע

סבא שלמה (סלומון) נולד בתאריך 3/6/1945 מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, בן בכור למאיר ליכטנשטיין ז"ל ולריבה (מבית שוואך) תבדל"א, אשר נסו בנפרד מפולין (כל אחד ממקום אחר) מפני הנאצים, הכירו ונישאו ברוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה (9/1944). הוא נולד ליד העיר מיקולייב (אוקראינה, אז בריה"מ), כאשר ההורים היו בדרכם מאורל (שבצפון רוסיה) בה הכירו, לכיוון פולין על מנת לאתר את שרידי משפחותיהם. הדרך ארכה חודשים רבים, והם הגיעו לפולין בשנת 1946. לאחר חיפושים אחר ניצולי משפחותיהם, התברר שלמעשה כמעט כל בני משפחותיהם נספו בשואה. ניצלו רק דודתה של ריבה ואחד מאחיה הצעירים, אשר הצליחו גם הם לברוח מפני הנאצים. בתחילה השתקעה המשפחה בעיר קלודזק בפולין, ובשנת 1949 עברה לוורשה, פולין. שם גרו עד שנת 1957, עד עלייתם לישראל.

סבתא טניה נולדה בתאריך 20/7/1948 לאברהם רייזבאום ז"ל ושבע (סוניה לבית בורק) ז"ל, כבת שלישית במשפחה. אחותה בלה, המבוגרת ממנה ב – 4 שנים, היא סבתו של אדיר הייטנר. טניה נולדה במוסקבה ברוסיה לאחר שמשפחתה נסה מפולין לרוסיה מפני הנאצים, העבירה את תקופת המלחמה באוזבקיסטן, ולאחר תום המלחמה השתקעה במוסקבה, בה גרה עד שנת 1959.

ימי ילדותם של סבא שלמה וסבתא טניה

ילדותו של סבא שלמה עד לגיל 12 עברה עליו בוורשה, בה הוא הלך לגן ילדים ולאחר מכן לבית ספר יסודי (עד לכתה ה'). לאור העובדה שהמשפחה גרה בין פולנים, הוא חווה לעיתים קרובות מעשי אנטישמיות, התנכלויות, קללות ונידויים מצד ילדים אחרים ואפילו הוריהם. בין הילדים הוא היה כמעט היחיד שלא הייתה לו משפחה מורחבת (סבים, דודים, וכד') שגם זה היווה מקור ללעג מצד הילדים האחרים, אשר לא הבינו את משמעות השואה שעברה על משפחתו. יחד עם זאת הוא עסק בפעילות חברתית במסגרת תנועת הצופים ואף הוזמן למעונו של ראש ממשלת פולין דאז. בשנת 1954, כאשר היה בן 9 נולד אחיו הצעיר, ויקטור (היום אביגדור).

סבתא טניה גרה במוסקבה בסביבה משפחתית עם הוריה, אחיותיה ודודיה. היא זוכרת גם ביקורים תכופים של בני משפחה אשר ניצלו מהשואה ונשארו לגור בגיאורגיה. זיכרונותיה מהשכנים וילדיהם בדרך כלל חיוביים. היא למדה בבית ספר יסודי עד לכתה ד'.

העלייה ארצה וחוויות הקליטה בארץ

המחשבות על עזיבת הארצות הקומוניסטיות ועלייה לישראל החלו אצל שתי המשפחות (כל אחת במקומה) כאשר נוצרה האפשרות המעשית לכך.

בפולין, לקראת סוף שנת 1956 ניתנה ליהודים האפשרות להגר לישראל. בשנת 1957 עזבה משפחת ליכטנשטיין את פולין ולאחר מסע ברכבות דרך פולין, צ'כוסלובקיה ואוסטריה הגיעו לעיר גנואה באיטליה, שם שוכנו במרכז המתנה לאנייה שתיקח אותם ארצה. הם שהו שם כמעט חודש בתנאי צפיפות קשים (50  איש בחדר אחד), עד שהגיעה ספינה "ארצה" אשר עליה הועברו לישראל. השייט מגנואה לחיפה ערך למעלה משבוע באנייה עמוסה ויחסית רעועה (זאת הייתה הפלגתה האחרונה). לאחר ההגעה לחיפה (אוקטובר 1957) הורדו כל העולים מהאנייה והוסעו במשאיות למעברות שונות. המשפחה עברה במעברת טבעון ולאחר מכן מעברת גבעת שמואל. לאחר כשנה וחצי במעברה עברה המשפחה לדירת שיכון בפתח תקווה. כאן נקלט שלמה בבית ספר יסודי (פיק"א) בו למד שנתיים. כמובן שבשל קשיי השפה והשוני שלו מילדים אחרים בכתה, נתקל בגילויי לעג. דבר זה לא מנע ממנו לסיים את הלימודים בהצטיינות.

ברוסיה, בשנת 1959 התיר המשטר ליוצאי פולין אשר הגיעו לרוסיה בשנות המלחמה לחזור לארצם. יהודים רבים ילידי פולין ניצלו הזדמנות זאת ועזבו את רוסיה. משפחת רייזבאום והן משפחות בורק עזבו ביחד את רוסיה ועלו למסע רכבות ממוסקבה לכוון אחת מערי פולין, לגניצה. שם הם שהו כ – 4 שנים. בתקופה זאת המשיכה סבתא טניה את לימודיה בבית ספר יסודי יהודי ורכשה את השפה הפולנית והאידיש.

עלייתם לישראל התאפשרה בתחילת 1963. הם הוסעו ברכבות עד לנפולי שבאיטליה ומשם לישראל באניית פאר ישראלית "מולדת". עם הגעתם ארצה שוכנו במעברת כפר סבא. לאחר כשנה עברה המשפחה לדירת שיכון ביפו. הקליטה בישראל לא הייתה קלה. אי ידיעת השפה, הכרת המנטליות המקומית, תנאי מחייה קשים, הורים טרודים בבעיות קליטה ופרנסה הקשו מאוד על חיי היום יום. כדי להקל על המשפחה, עברה סבתא טניה לגור וללמוד בפנימייה של עליית הנוער במגדיאל.

ימי התיכון והכרות בין סבתא טניה וסבא שלמה

עם סיום בית הספר היסודי המשיך שלמה ללימודי תיכון ב"אורט טכניקום" בגבעתיים. לימודים אלו דרשו ממנו מאמץ רב לנסוע מפתח תקווה ובחזרה כל יום עם שלושה אוטובוסים לכל כיוון. הלימודים ערכו חמש וחצי שנים ובסיומם קיבל את התואר "הנדסאי".

באותו הזמן טניה למדה תחילה באורט כפר סבא ובהמשך באורט יד סינגלובסקי בתל אביב. בשנת 1964, בעת ששלמה ביקר את קרובי משפחתו אשר גרו ביפו בשכנות למשפחת רייזבאום הכיר את בלה, אחותה של טניה ובאמצעותה את טניה. תחילה הם היו חברים לבילויים משותפים בחבורה, אולם האהבה ביניהם פרחה והם הפכו לזוג ב-1965.

למעשה, סבתא טניה וסבא שלמה לא נפרדו מאז, עוברים את חייהם באהבה גדולה וכבוד האחד לשנייה עד עצם היום הזה.

השירות הצבאי והמלחמות

היות ולמשפחת רייזבאום היה מצב כלכלי קשה, קיבלה טניה פטור מהשירות הצבאי והמשיכה ללמוד ולעבוד. היא עבדה במע"צ, משרד השיכון ובהמשך תקופה ארוכה במכון לאמצעי הוראה (תחילה ביפו ולאחר מכן ברמת אביב).

לאחר תום לימודיו התיכוניים בשנת 1966 התגייס שלמה לצה"ל ולאחר הטירונות הוצב לקורס מכונאי טנקים. לאחר סיום הקורס נשאר שלמה כמורה/מדריך בבית ספר לחימוש שם שירת, גם במהלך מלחמת ששת הימים, ועד סוף שירות החובה שלו. במילואים שובץ שלמה כמכונאי טנקים בסדנת "רפידים" בסיני. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, גויס שלמה ביום הראשון של המלחמה, הועבר לסיני ובהמשך צורף לגדוד שריון (בפיקודו של אהוד ברק) אשר נלחם בסיני ובמצריים. הגדוד עבר קרבות קשים בחווה הסינית, עם אבדות כבדות, לפני צליחת התעלה ואחריכן בצד המצרי עד הגיעו לעיר סואץ. לאחר הפסקת האש הוחזר הגדוד לצד המזרחי של התעלה. שירותו של שלמה נמשך כ-6 חודשים עד השחרור. לאחר מכן המשיך שלמה בשירות מילואים פעיל עד לשנת-1992, עד לשחרורו בגיל 47. בכל השנים האלו עבר גדוד השריון בו שירת, תקופות מילואים ארוכות בסיני וגם באזור שומרון.

נישואים, הילדים והנכדים

טניה ושלמה נישאו בתאריך 10/8/1969, זמן קצר לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, ועברו לגור בבת ים. ילדם הראשון, דורון (אבא של עומר), נולד לאחר כ – 5 שנות נישואים ב – 9/10/1974 והביא שמחה גדולה למשפחה הצעירה והמשפחה המורחבת. כשנתיים מאוחר יותר, ב – 4/10/1976, נולד בנם השני, יריב.

דורון ויריב גדלו כמו כל הילדים האחרים בתקופתם, עברו גנים, לימודים יסודיים ולימודים תיכוניים, שחקו עם חברים ונהנו מאהבתם של הוריהם. בתקופת ילדותם, שלמה נעדר רבות מהבית, בשל השלמת לימודיו (לתואר שני), עבודה תובענית, תקופות שירות מילואים ארוכות ונסיעות תכופות לחו"ל. בכל אותו הזמן, הייתה טניה האישה התומכת והמחזקת לשלמה ואם מסורה ומטפלת באהבה ונאמנות בילדיהם. למרות העומס הרב אשר הוטל על שלמה, מצאה המשפחה זמן כדי לטייל יחדיו בארץ וגם נסעו לטיול באירופה ובארה"ב.

בתום לימודיהם דורון ויריב התגייסו לצה"ל (כל אחד בזמנו) ושירתו שירות חובה מלא. דורון שירת בחיל אוויר ואילו יריב בחיל הים. יריב נישא לבח"ל ימית ב – 23/10/2003 ונולד להם אורי (שהוא גם הנכד הבכור לטניה ושלמה) ובהמשך גם יונתן. דורון נישא לבח"ל, אפרת, (אמא של עומר) ב – 17/11/2004, ונולדו להם ירדן (בת יחידה במשפחה) ולאחר מכן עומר ורועי. לאחרונה חגגנו ביחד עם המשפחה הקרובה את הבת מצווה של ירדן ואת הבר מצווה של אורי.

לימודים ועבודה

מיד לאחר השחרור מהצבא, בשנת 1969, התחיל שלמה את עבודתו בתעשייה האווירית (תע"א) כהנדסאי מכונות (מקצוע אותו סיים באורט טכניקום גבעתיים). תוך כדי העבודה, גמלה בליבו ההחלטה להמשיך בלימודים גבוהים ובתמיכתה של רעייתו טניה החל, בשנת 1970, את לימודיו בפקולטה להנדסה של אוניברסיטת תל אביב. הוא למד במקביל לעבודתו בתעשייה האווירית. עם סיום לימודי התואר הראשון (בוגר בהנדסה) בשנת 1974 המשיך לתואר שני וסיימו בהצלחה בשנת 1981.

שלמה עבד בתע"א כ – 38 שנים עד לפרישתו. במהלך עבודתו, עסק שלמה בפיתוח ותכנון מערכות נשק מתקדמות, מערכות בקרת טיסה למטוסים ומזלט"ים ומערכות נוספות שונות. הוא התקדם בתפקידים הנדסיים וניהוליים שונים ועבר שלבים שונים של ניהול, החל מראש פרויקט, דרך ניהול תחום עסקים וניהול מינהל. הוא עבר מרמת מפעל, לרמת חטיבה (אלקטרוניקה) ובהמשך לרמת מטה החברה. בתפקידו האחרון שימש שלמה כראש מינהל ניהול האיכות במטה החברה (מול 23 מפעלים בתע"א). במהלך עבודתו זכה לתעודות הוקרה רבות מהממונים עליו.

לאחר לידתו של יריב בשנת 1976, החליטו בני הזוג שסבתא טניה תעזוב את עבודתה במכון לאמצעי הוראה (אשר דרשה ממנה נסיעות ארוכות) ותתמקד בגידול וחינוך הילדים. זה נמשך עד אשר בשנת 1986 החליטה לשוב לעבודה. התחילה לעבוד כשרטטת גרפיקאית ברשת קואופ הרבוע הכחול ובאחריותה היה להכין את כל הפלקטים ואמצעי הפרסום. טניה המשיכה בעבודתה עד שנת 2001.

פרישה מהעבודה ועד היום

במקביל לעבודתו המקצועית בתע"א החל שלמה בפעילות ציבורית במסגרת האיגוד הישראלי לאיכות, ובמסגרת האיגוד הבינלאומי לאיכות בתעופה וחלל -International Aerospace Quality Group, בעיקר בקידום האיכות בתעשיות תעופה וחלל בארץ ובעולם. בין השאר שימש בשנת 2006 כיושב ראש הכינוס הבינלאומי ה- 16 של האיגוד הישראלי לאיכות, בו השתתפו מעל ל- 2500 איש מהארץ והעולם ובו השתתף גם שמעון פרס אשר היה אז המשנה לראש הממשלה.

עם פרישתו מהתע"א בסוף שנת 2006 מונה לשמש כמנהל הפרס הלאומי לאיכות ומצוינות ע"ש יצחק רבין ז"ל, תפקיד אותו מילא עד שנת 2011. במקביל פעל במישור הבינלאומי וניהל ועדות מקצועיות רבות. זכה בתעודות הוקרה רבות על פעילותו הן בארץ והן במישור הבינלאומי. בשל פעילותו זכה בשנת 2009 לקבל את תואר "עמית האיגוד הישראלי לאיכות", ובשנת 2016 את "פרס מפעל חיים". מאז 2014, משמש שלמה כמנהל "התחרות הבינלאומית לחדשנות – Quality Innovation Award", ולאחרונה, בתחילת 2018, השתתף בהקמת המכון הישראלי לאיכות, חדשנות ומצוינות, בו הוא משמש כמנהל.

לאחר פרישתן מהעבודה, התנדבו בשנת 2003 סבתא טניה (של עומר) ביחד עם סבתא בלה (של אדיר) לביטוח לאומי במסגרת תכנית ייעוץ לקשיש וסיוע לעולים, בעיקר ממדינות בריה"מ לשעבר. עבודתן הנאמנה שם זוכה בהערכה והוקרה רבים מצד מקבלי השירות ועמיתיהם בביטוח הלאומי, ובשל כך זכו בתעודות הוקרה ומגינים לציון התנדבותן.

סבתא טניה וסבא שלמה משקיעים רבות בתמיכה וטיפוח נכדיהם ובמקביל מטיילים בחו"ל במקומות רבים ומעניינים.

     טניה ושלמה כיום (2018)

אנחנו מקווים שנכונו להם עוד שנים רבות של אושר, אהבה ותמיכה הדדית

חיי טניה ושלמה – בתמונות

עץ משפחה אדיר

עץ-שורשים-עומר-ליכטנשטיין

הזוית האישית

עומר ליכטנשטיין ואדיר הייטנר: למדנו מהסיפור על אהבה וחיים משותפים על פני 50 שנה ויותר של סבתא טניה וסבא שלמה. על חיי המשפחות המורחבות לפני נישואיהם בצל העובדה שרוב המשפחה משני הצדדים נספתה בשואה. למדנו גם על קשיי הקליטה של ההורים והילדים עם עלייתם לישראל מארצות מוצאם (פולין ורוסיה) והמאמץ שהם השקיעו כדי ללמוד ולהתקדם בחיים, בחינוך ילדיהם ועל אהבתם לילדיהם ונכדיהם. אדיר למד על הקשרים המשפחתיים האמיצים בין הסבתא של עומר, טניה, והסבתא שלו, בלה, ומה עבר על משפחתן בעבר.

שלמה: שמחתי לראות את ההתעניינות שעומר ואדיר גילו בתולדות משפחותיהם. מקווה שלמדו דברים חדשים אשר יותירו להם לקח לעתיד והמשך חייהם.