מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי חיה ציפורה עוזיאל, נולדתי בשנת 1949 בחיפה, ישראל. ברצוני לספר על אבי, יהושע אלפרוביץ'.

-1-

אבא שלי, יהושע, נולד בעיירה קורניץ, שהיום שייכת לבלארוס. כשהוא נולד וגדל בה, השטח הזה היה שייך לפולין, שהייתה פעם מדינה גדולה. כי ככה זה באירופה: פעם אלה כבשו את אלה, ואחר כך אלה כבשו את אלה בחזרה, מלחמות על מלחמות. יהושע נולד למשפחת אלפרוביץ'. אבשלום קור הסביר פעם לאחותי נחמה, שהשם אלפרוביץ' בא מהשם "אלבר" ואלה הגיעו בכלל למרכז אירופה לאחר שגורשו מספרד (שנת 1492). עד שיגיע מידע אחר בנושא – נשאיר זאת כך.

אנשים רבים מספרים לי על משפחותיהם, שהיו להם בארצות מוצאם בתים יפים בעיר הגדולה, על הנכסים, המפעל או החנויות שהיו ברשותם, ועל הרבנים שהיו במשפחתם. אין לי בסיפור שלי לא מזה ולא מזה. כל האלפרוביצ'ים בעולם מגיעים רק ממקום אחד: מהעיירה הקטנה קורניץ, או מהעיירה וילייקה הסמוכה. אם תפגשו מישהו כזה, תפתיעו אותו שאתם יודעים מאיפה הוא בא. היו בקורניץ ווילייקה גם כאלה שלא היו משבט אלפרוביץ', (מה לעשות) אבל בכל מקרה רוב תושבי שתי העיירות האלה היו יהודים.

העיירות האלה, מוקפות ביערות, כפי שאפשר לראות את זה ב- Google Earth. כולם בעיירה אז גרו בבתי עץ לא גדולים (אם כבר היה בית אחד בן 2 קומות, כולם זוכרים אותו ושהיה של אטקה) וביניהם דרכי עפר לא סלולות. לא ייפלא על כן שהייתה שריפה גדולה מאד בעיירה בערך בשנות ה-20 , ויש להניח שלא הראשונה.

 הקשר ליהדות ולציונות היה מאד חזק בעיירות האלה. היה שם בית ספר "תרבות" בו למדו לקרוא לכתוב ולדבר בעברית והייתה "ישיבה" לבוגרים יותר ללימודי קודש. היו גם תנועות נוער ציוניות אשר הציגו הצגות (שם גילה יהושע  שיש לו כישרון תיאטרלי), התחפשו בסוכות, הייתה תזמורת כלי נשיפה של מכבי האש (צריך תעסוקה בין שריפה לשריפה) והיו חיי תרבות די עשירים.

לסבא רבא שלי קראו חנוך ולסבתא רבתא רבקה. לאביו של יהושע (סבי) קראו משה בנימין ולאמו (סבתי, על שמה אני קרויה) חיה ציפה. לרבים היו אז שני שמות כי להמון אנשים שם קראו אלפרוביץ' ושם משפחה לא הספיק כדי להבדיל ביניהם. ליהושע קראו רק יהושע, ולכן, כדי לא לבלבל אותו עם עוד יהושע אלפרוביצ'ים שהסתובבו שם, שמו בעיירה היה: "שייע חיה- ציפה'ס", כלומר – יהושע הבן של חיה ציפה. כי חיה ציפה יש רק אחת בדור.

-2-

הם היו ששה ילדים. אחיו הגדולים היו שושנה, צבי הירש ודב-בר, ואחרי יהושע נולדו זלמן הגבוה והגאון. אחרונה חביבה נולדה מלכה'לה הקטנה והיפה. יהושע וזלמן גדלו כמעט כתאומים והיו מאד קשורים זה לזה וכמעט תמיד היו יחד. את כל האנשים האלה, הסבים, האחים, הדודים – לא זכיתי להכיר.

הפרנסה הייתה מצומצמת. אביו משה-בנימין, התפרנס מכך שקנה מאיכרי הסביבה את "הפרי על העצים". הוא העריך ושילם להם מראש עוד לפני שהפרות הבשילו. זה היה הימור, כי לפעמים עצים מניבים הרבה, ולפעמים פחות. וכשנקטפו הפרות ונאספו, היה על משה בנימין להתחרות במכירתם בשוק עם שאר הסוחרים בפרות. זאת לא הייתה פרנסה בטוחה.

למרות זאת, יהושע זכר שכילד, חייו בעיירה היו טובים. יהושע נהנה לעזור לאביו, ולאכול ירקות שנתלשו ישר מן האדמה. הוא סיפר לי פעם כיצד נהג לקטוף מלפפון ענק כזה מאלה שצמחו בגינתם, להניחו על כתפו, ולנגוס בו תוך שהוא משוטט עם חבריו בעיירה ובסביבה, וכמה הוא מתגעגע לטעם המתוק והעסיסי שלו. עם אחיו זלמן הם אהבו להשתולל בבית (והרגיזו מאד את אימא חיה-ציפה). שניהם עם חבריהם עשו שטויות בחוץ, וגם התרחצו בנחל הקפוא כדי להוכיח גבורה ואומץ.

ימי השובבות פחתו כשסבתי, חיה – ציפה, נפטרה מטיפוס. (הטיפוס הייתה מחלה נפוצה למדי באותה תקופה, והיה קשה להחלים ממנה).יהושע היה אז בן 13. הילדים נעשו יותר אחראיים בעל כורחם.

סבא שלי חשב שחשוב שהילד ילמד בביה"ס אבל צריך בנוסף שילמד גם מקצוע, ושלח אותו במקביל ללמוד את מקצוע ה"תפרות", שפירושו: איך לייצר את החלק העליון של הנעל מעור, עם דוגמאות, לגברים נשים וטף. יהושע לא כל כך אהב את המקצוע, אבל מאוחר יותר הצליח בעזרתו להתפרנס בדוחק בשנותיו הראשונות בארץ. אין לדעת מתי דברים שלומדים באים לידי שימוש.

אני לא יודעת אם גם אחיו זלמן נשלח ללמוד מקצוע כי לפי מה שאבי יהושע סיפר, זלמן הצטיין מאד בלימודיו וניבאו לו גדולות ואף ייעדו אותו לרבנות. כבר בגיל 18 ישב כאחד מחברי הוועדה שבחנה מועמדים לקבלה לישיבה.

נחזור ליהושע. הוא אמנם למד בבי"ס ולמד מקצוע, אבל לבו משך אותו לכיוון אחר לגמרי, למוסיקה. מסתבר שהייתה לו נפש יצירתית של אמן. התזמורת והמנגינות הקסימו אותו, הוא כל כך רצה ללמוד לנגן ואפילו מצא מי שילמדו. מרגע שהתחיל ללמוד לנגד על בריטון, למד על כלי נשיפה נוספים, אקורדיון, והוסיף גם מנדולינה ומנדולה (יש דבר כזה) וגיטרה. אפשר לקרוא על כך בסיפור שהוא עצמו כתב, "ניגונים שאבדו", בספר שהוציאו הניצולים, "מגילת קורניץ".

תזמורת כלי הפריטה שיהושע הקים

-3-

נפש האמן של יהושע ליוותה אותו גם בבגרותו בארץ: יחד עם העבודה הקשה לפרנסתו, (קודם בתפרות ואח"כ בנמל) הוא כתב שירים, חיבר מנגינות, ניגן בתזמורות, עיבד שירים לכל כלי התזמורת, לימד ילדים לנגן, שיחק בתאטרון, המציא סיפורים מצחיקים עם תוספות של דרמה, רקד בחן רב ותמיד מצא פתרונות יצירתיים לחפצים שהתקלקלו, ואם היה צורך, גם המציא כלים. (פעם הוא בנה לאימא שלנו, שרה, מכשיר חשמלי לקילוף תפוחי אדמה). תמיד היה שקט, רגוע, חכם וחושב, מייעץ בתבונה לקרובים שבאו לשאול בעצתו ותמיד היה לו חיבוק בידיים חמות וטובות לילדים ולנכדים.

אבל עוד לא סיימנו את סיפורי העיירה: כשהגיע יהושע לגיל הגיוס, גייסו אותו לצבא הפולני, לחיל הפרשים, או אולי היה זה חיל התותחנים שמשכו אותם הסוסים? בכל מקרה, היו שם סוסים, וכל חייל קיבל סוס שהוא אחראי עליו.  יהושע היה היהודי היחיד במחלקה שלו. מיד כשהגיע, כשהמפקד קרא את שמו הפולני, זיהה את יהדותו ואמר: " ייבסיי אלפרוביץ'? יהודי, אה? יש לי בשבילך סוס מיוחד". כך אמר וצחק. הוא ייעד ליהושע את הסוס שהיה הכי עצבני ומסרב לאילוף. את הסיפור על יהושע והסוס שלו תוכלו לקרוא בסיפור של נחמה אחותי, שכתבה אותו כל כך יפה.

כל החיים בצבא היו קשים: תנאים קשים, מפקדים קשים ולא תמיד חכמים, אימונים קשים, תקופה קשה בבית חולים בגלל שכף רגלו נפגעה כשגלגל של תותח עבר עליה… אבל! הוא מצא לו שם די מהר חבר נפש, הם תמכו זה בזה ויחד עברו את כל המסלול, כולל קורס סמלים. ולא יקל הדבר בעיניכם, יהודי שנשלח לקורס סמלים. עם כל הקושי, למזלו של יהושע תקופת הצבא שלו הייתה בין שתי מלחמות העולם, כך שלא נאלץ לצאת להגן על פולין עם הסוסים כנגד הטנקים גרמנים.

כשהשתחרר, חזר לעיירה. באותה תקופה יש סיפור צדדי. אחיו הגדול של יהושע, דב-בר, נסע לארגנטינה לחפש פרנסה טובה יותר. אשתו וילדיו נשארו בקורניץ. בינתיים אשתו נפטרה (בגלל מחלת הטיפוס) וארבעת ילדיו נשלחו לבית יתומים שהיה לא רחוק אבל מעבר לגבול באזור שהיה שייך לרוסיה. יהושע היה נוסע לבקרם, מביא מתנות פעוטות ככל שידו הייתה משגת, והיה שב הביתה כשלבו נחמץ למראם המוזנח.

בעיירה יהושע החייל המשוחרר ניסה לבנות את חייו כבוגר, כשכל הזמן חלם בעצם לעזוב ולנסוע לארץ ישראל וניסה להשיג אישור עלייה (סרטיפיקט). בינתיים קצת החל לעבוד בתפרות, אבל רוב הזמן עסק מעט בתאטרון אך בעיקר במוזיקה. הוא צורף מיד לתזמורת מכבי האש שהעסיקה אותו מאד, ומעל הכול, הקים דבר שעוד לא היה בעיירה: להקת כלי פריטה. בנות רבות רצו להצטרף וללמוד לנגד על מנדולינה, גיטרה, או לא חשוב מה, העיקר להיות בלהקה ובקרבתו.

-4-

חברות של יהושע שהגיעו לארץ, סיפרו לי: "אח, את לא יודעת מה שאבא שלך היה בעיירה. כולם רצו להיות חברים שלו וכל הבנות היו מאוהבות בו. הוא היה המרכז". מכולן הוא נקשר לדינה, או כמו שקראו לה דינקה, בת הרב, שלחצה על אביה עד שהסכים שהיא תצטרף ללהקה, והאהבה בין יהושע ודינקה לבלבה.

יהושע עדיין רצה לעלות לארץ, אבל כשהגיע האישור נראה שהרגע בו היה עליו להחליט האם לעלות. כשדינקה והוא הבינו שאביה של דינקה, הרב, מתנגד בכל תוקף שדינקה תעלה לארץ, ובמיוחד לא עם יהושע. בכלל הקשר ביניהם לא מצא חן בעיני הרב, כי יהושע לא היה "תלמיד חכם", ואפילו לא ממשפחת רבנים, כלומר –  בלי "ייחוס". כשהבינו שניהם שאין כרגע סיכוי, החליט יהושע בלב כבד לעלות לבדו. למזלו, דינקה נתנה לו את תמונתה, כשמאחור כתבה- "התזכרני?". בשנת 1936 יהושע ירד מן האנייה בנמל חיפה, מתרגש למראה הכרמל.

אך מה קרה לכל המשפחה והחברים שנשארו שם?

הקשר נותק כשהתחילה המלחמה וגרמניה פלשה בספטמבר 1939 לפולין. הגיעו פה ושם שמועות, אך רק כשעלו לארץ הניצולים, נודע הסיפור: דינקה נישאה לאחר ולא שרדה. זלמן אחיו נשא לאשה את בת דודו חנה-ציפי, שהגיעה לביתם בחוסר כל לאחר שיצאה מבית היתומים. שניהם נהרגו עם בנם ראובן. כל שלושת אחיה של חנה ציפי, גרשון, דבורה ואריה, נשארו בחיים כי היו ברוסיה בזמן המלחמה ושלושתם הקימו משפחות, הצליחו לצאת מרוסיה בשנות החמישים והגיעו לארץ.

אחותו שושנה אחיו צבי הירש, בני זוגם וילדיהם נהרגו, מלבד בן אחד של אחותו שושנה, שמו יהודה איסק, והאח דב הירש שחי לבדו בארגנטינה. כשהגיעו הגרמנים לעיירה, כינסו את כולם בבית הכנסת והעלו אותו באש. כך נספו גם סבי משה–בנימין ודודתי היפה והצעירה מלכה. כמה מתושבי העיירה הצליחו לברוח ליערות לפני כן, הצטרפו לפרטיזנים וחלקם אף עלו לבסוף ארצה.

הזוית האישית

סבתא: "חלק מהסיפורים והתמונות אפשר לראות בספר "מגילת קורניץ". בזכות הרב שהתנגד לאהבתו לדינקה, למזלו של יהושע הוא היה כמעט היחיד ממשפחתו ומרוב אנשי העיירה שניצל מן השואה, ולמזלנו גם, כי כך נולדנו אחותי ואני, ילדינו ונכדינו, ובהם אתה, יואבי נכדי הבכור, אהובי. אני מאחלת לכל הילדים החמודים שתגדלו במדינה ציונית עם צבא שישמור עליכם ושתזכו לנכדים ולנינים."

תלמידי הקבוצה: "היה לנו מאוד מעניין לשמוע על החיים בעיירה בין שתי מלחמות עולם, אנחנו מאחלים לחיה ציפורה ולנו שנהיה בריאים"