מאגר סיפורי מורשת

שמי אדווין סמואלס, נולדתי בתאריך 1.12.1945 ביוהנסבורג, דרום אפריקה.

יש לי 2 אחים נוספים. אמא שלי עבדה כמזכירה במפעל לממתקים ואבא שלי היה איש מכירות.

בתקופת ילדותי השלטון בדרום אפריקה היה של ה"לבנים" והאנשים כהי העור חששו או פחדו מהלבנים. רובם עבדו אצל הלבנים, הם היו עובדים במהלך החודש בבתים של הלבנים, ומדי פעם חוזרים לכפרים למשפחותיהם. אני זוכר שבפארקים היו ספסלים שעליהם היה רשום "ספסל ללבנים"  או "ספסל לאנשים כהי עור". זיכרון נוסף שיש לי מאותה תקופה היה כשחזרתי מבילוי עם חברים, וראיתי בכניסה לביתי משטרה, שהכניסה את העובדת שלנו לניידת, בגלל שהיא הביאה אורח כהה עור לביתנו, כאשר זה היה דבר שאסור לעשות.

בגיל 15 השתתפתי בתנועת הנוער "בני עקיבא" ובהמשך הייתי בתפקיד גזבר. (אחראי על הכסף בתנועה) הייתי מאוד נלהב ופעיל בתנועה. הייתי מאוד ציוני ורציתי לעלות ארצה.

 ארבעת ראשי מחנה בני עקיבא בדרום אפריקה:

אדי, הגזבר עומד משמאל ולידו משה פורת (מקיבוץ שלוחות) שהיה שליח במחנה.

בגיל מאוחר יותר בעקבות המלחמה בקרתי בארץ בפעם הראשונה. כאשר חזרתי לדרום אפריקה לאחר הביקור הראשון בארץ, כתבתי מאמר בעיתון על הביקור בזמן המלחמה. כתבתי שהאנשים בארץ מאוד רוצים שיהודים יעלו ארצה, וזה יותר חשוב להם מכסף או תרומות.

הכתבה שפרסם אדי  בעיתון, לאחר שחזר מביקורו הראשון בארץ:

את אשתי איב הכרתי דרך חבר ילדות, יצאנו במשך ארבע שנים, עד שיכולנו להתחתן מפני שהייתי צריך לסיים את לימודי ראיית החשבון. התחתנו בשנת 1969 בדרום אפריקה. כבר מהתחלה היה ברור לי ולאשתי שנעלה לארץ ישראל. עלינו לארץ בשנת 1975 לאחר שנולדו 2 הבנים שלנו.  הגענו למרכז קליטה "מבשרת ציון", ולמדנו שם עברית.  לאחר חמישה חודשים עזבנו ועברנו לרחובות. שם חיכתה לנו דירה שההורים שלי קנו לנו. בארץ נולדו לנו עוד שני ילדים. לפני 16 שנים (בשנת 2004) החלטנו לשנות כיוון ואווירה ו"עלינו" לצפון, ליישוב הקהילתי הושעיה, הבן הגדול שלנו גר שם ורצינו לגור לידו. ביקרנו אותו פעמים רבות ביישוב, והמקום מצא חן בעינינו, ראינו שמאוד יפה כאן ואכן, זכינו. כיום אנחנו גרים בהושעיה ואנחנו מאוד מרוצים.

הזוית האישית

איב ואדי: תוכנית הקשר הרב דורי הביאה אותנו להיפגש עם הנכד שלנו. בזכות התוכנית, הקשר עם הנכד שלנו השתפר מאוד והפגישות היו מאוד משמעותיות. הייתה חוויה מצוינת ומאוד חשובה