מאגר סיפורי מורשת

עדות מפי הוריו של ציון יקותיאלי, שנולד בשנת 1929 בירושלים בשכונת סנהדריה, שייך לעדת "נאש דידן" ("אנשים שלנו" בארמית).

נאש דידן הייתה קהילת יהודים שגרו באורמיה, דרום פרס של היום. ע"פ המסורת, נאש דידן היא קהילת היהודים שהוגלו בגלות בבל ולא חזרו לארץ ישראל אחרי הצהרת כורש. הם חיו באורמיה שהייתה חבל ארץ עצמאי בה גרו אשורים. יהודים היו גרים במרוכז ושכניהם היו אשורים והיחסים ביניהם היו יחסים טובים.

 

אסור היה ליהודים לעבוד בחקלאות, ולכן תעסוקתם של היהודים הייתה בעיקר מסחר: סחורות בדים.

הם היו נודדים ממקום למקום על מנת לשווק את סחורתם, דבר שגם סיכן את חייהם ולא פעם קרה שגם שדדו אותם בדרכים.

האזור עבר מלחמות רבות, טבח באשורים, טבח בארמנים ע"י מוסלמים וחשש היהודים שמא הם הבאים בתור הוא זה שגרם להם לעזוב את האזור וחלקם עלו לארץ ישראל בדרכים שונות.

 

הורי הגיעו להודו לבומבי, על גבי חמורים עם מדריכים מוסלמים שבגדו בהם ושדדו אותם בדרכים. מהודו הם עלו לארץ על גבי אוניה בריטית. אחרים עלו בדרך יבשתית אחרת, דרך עיראק וירדן (גם הם נשדדו בדרכים). שפתם הייתה ארמית, והם השתמשו בכתב רש"י. 

מאכלים היו בעיקר קטניות, חומוס עדשים וכו'. אטריות תוצרת בית. היו מבשלים בשר, מאחר ולא היו מקררים בתקופה ההיא, היו מבשלים בשר ומכניסים אותו לתוך שומן עם בצל, ושומרים אותם במרתפים או ששמרו אותם בקירות עבים, ומדי פעם היו מוציאים חתיכת בשר עם שומן מהצנצנות הללו, והיו מבשלים את זה ביחד עם הקטניות. בדרך כלל הכלות היו גרות עם החמות ביחד, ומבשלות ביחד.

יהודי נאש דידן היו דתיים, שמרו שבת, כשרות ומצוות. השמחות היו נערכות בחצרות, לא היו אולמות, כל היהודים שבאזור היו מוזמנים ומתרכזים ביחד לשמחה. בחג הפורים, ילדים היו מסתובבים בשכונה בלילות, וזורקים פנימה לתוך הבתים מטפחת או שקית. לאחר מכן, בעל הבית זרק להם בחזרה את המטפחות מלאות בממתקים וכל אחד קיבל חזרה את המטפחת שלו.

בט"ו בשבט היינו יוצאים לחצרות ומתפללים לעצים שיניבו פרי.

בדרך כלל, משפחות קרובות חוגגות ביחד את החגים, ישנים בסוכות, סדר פסח.

 

הרבה מבני העדה שלנו התמקמו בירושלים כשעלו לארץ – רוב תושבי שכונת סנהדריה, בצפון ירושלים בפרבר העיר, היו בני העדה שלנו. כל המנהגים שעשינו באורמיה נשארו גם בירושלים.

מאחר והשכונה הייתה קיצונית, בפרבר העיר, שכנינו בהרים היו ערבים, ולא פעם פרצו לבתים וגנבו. בלילות אפילו תקפו בנשק, ואחד השומרים שמו שאול לוי שנטש את העמדה כדי להשתתף באחת השמחות, נורה ונהרג בשובו לעמדה, חברו למשמרת נפצע קל.

 

אצלנו בבית ישנו חברי ההגנה, שתפקידם היה לשמור מהתקפות של ערבים, והם היו מחביאים את נשקם מתחת לכרים של ילדים כדי שהבריטים לא יגלו אותם.

בשכונה הייתה מאפייה של חרדי שאפו בה עוגות, ולקראת פסח הפכו אותה לאפיית מצות. את המים היו שואבים מתוך באר שהייתה בחצר שלנו, כי הם רצו שיהיו "מים שלנו" (מלשון ללון, לישון). מי שאפה את המצות היו נשות השכונה שלשו את הבצק והעבירו במהירות מאחת לשנייה על מנת שלא יחמיץ בדרך.  

זהו חלק  קטן מקורותיה ומהווי החיים של קהילת היהודים "נאש דידן" שמקורם באורמיה – דרום פרס כפי שסופרו על ידי הוריו של ציון יקותיאלי.