מאגר סיפורי מורשת

יהודיה, טוניסאית, צרפתיה, ישראלית!

יהודיה זה ברור לי וזה מלידה

טוניסאית, נולדתי בטוניס ואני כן, בסירים ובמסורת.

צרפתיה, חינוך ותרבות

ישראלית,בדם ובנפש !!!

הראל ויהודית במפגשים בבית ספר "שז"ר"

שמי יהודית אלוש, נולדתי בטוניס בשנת 1937, להוריי פליקס והונרייט, יש לי 7 אחים.

אבי פליקס היה עיתונאי ידוע ונציג ציוני של יהודי צפון אפריקה. אמא היתה עקרת הבית-יתד הבית.

בשנת 1933 השתתף אבי בקונגרס הציוני בפרג, כנציג צפון אפריקה. הוא גם היה המוציא לאור של עיתון "le reveil juif, 1927 –יקיצה יהודית. כל ההתכתבויות  שלו  במוזיאון  הציוני בירושלים.

אבי עזב את טוניס במרץ 1956 תחת חסותו של Bourguiba, ראש ממשלת  טוניסיה וחבר טוב שלו.  לכן , משום שהיה ציוני מושבע היה חייב לעזוב לפריז. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1956 מטוניס, ובאיטליה אבי הצטרף אליי לאמא ולשלושת אחיי שהיו עדיין רווקים.

הועברנו לאשקלון  למעברה, ומשם לקיבוץ בני דרום. בבני דרום אחי הפך לחבר קיבוץ בשנת 1951.

בשנת 1942 הגרמנים שלטו בתוניס, אחותי הגדולה פורטונה – מזל, נפטרה ממחלה קשה ונותרתי עם האהבה המשותפת שלנו, האומנות. האמת היא, שהרגשתי שבמותה היא מסרה לי את אהבת האומנות (כתיבה וציור) והתהלכתי כל הזמן כאילו הפכתי לנשמה שלה.

באותה תקופה אבי היה במחנה  עבודה ומשפחתי טופלה ע"י העיתונאים הצרפתים במקום, אחד מהם גילה את הציורים שלי והפנה אותי לבית ספר לאומנות  מאז אני מציירת.

עם עלייתי לארץ,  תקופה מסוימת הפסקתי לצייר. בקיבוץ, כאשר ביקשתי ללמוד אומנות  שלחו אותי ללמוד אומנות, תיקוני מכנסי עבודה.

הכרתי את בעלי בשנת 1953, בתנועת נוער. בשנת 1957 התחתנו בקיבוץ בני דרום, לשם הצטרף אלי חודש אחרי עלייתי.

 ביום החתונה שלנו…

 לאחר שנה עזבנו את הקיבוץ  והתיישבנו  במעברת בת-ים. חזרתי לצייר תוך כדי עבודה, גידול 3 ילדים והקמת עסק יחד עם בעלי, כולל הבעיות של המלחמות.

עברנו אותם בשלום עם הרבה עבודה ואמונה .

ב-1979 נסעתי לחוף השנהב  ללוות את בעלי בתפקידו בעיר Abudjan   באפריקה –חוף השנהב, שם למדתי בבית הספר המקומי לאומנות.

ב-1982 חזרתי לארץ, ילדי הגדולים התחתנו ואני נרשמתי לקורס קצר לאומנות, ולאחריו למדתי בבית ספר לאומנות בבת ים.

ב-1987 נסעתי לפריז וסוף סוף יכולתי ללמוד איפה שתמיד חלמתי ללמוד, אומנם רק חודש, אבל עבורי זה היה הדבר הטוב ביותר. מאז הוזמנתי להציג בכל מיני אתרים בצרפת לדוגמא; Le grand palais  בפריס, מוזאון qai  Branly  a Paris  ,במרסייל, באביגניון.

משמאל לימין: בתנועת הנוער בטוניס ,חלק ממשפחתי אצל ההורים 1956,בעלי חיים בקיבוץ 1956

ציור משמעותי עבורי – הבדואים

כשהגעתי לפריס נסעתי לשגרירות טוניסיה, והזמנתי את השגריר לפתיחה בתקווה שיסכים לאפשר לי ולבעלי לבקר בטוניס. השנה 1992 – "ערפאת" בטוניס ואני ישראלית! ניצחתי וקיבלתי אשור ביקור לשנינו. למחרת נסענו ועלינו לקברו של חמי. זו הייתה הפעם הראשונה שחיים  בעלי, ביקר את אביו. על הקבר גילינו שתאריך פטירתו היה אותו תאריך של ביקורינו 28.12 .1957 ואנחנו הגענו ב 28,12,1992. זה היה מאוד קשה עבורנו אבל עד היום אני מודה לשגריר שאפשר לנו את אותו ביקור .

כחברה בארגון אומני בת ים, השתתפתי בתערוכות שונות. הייתה לי תערוכת יחיד בחולון בנושא האישה. הקמתי תערוכת יחיד ביפו על נושא יהודי צפון אפריקה. בעקבות התערוכה הזו הוזמנתי למוזיאון יהדות צפון אפריקה בלוד, שם שיתפתי אנשים שהחזיקו תכשיטים וכל דבר אחר שהיה חשוב לנושא. הוזמנתי לבית ספר באשקלון, בכיתת אומנות ללמד ילדים ולשתף אותם בעבודתי, בעקבות זאת בית הספר ארגן להם תערוכה. הצגתי עם חברתי יוספה אלמוג  בתערוכת יחיד "על ציר הזמן". וכמובן בהרבה מאוד תערוכות קבוצתיות. מאז אני  נהנית להתנדב בעבודת אומנות עם ילדים באשדוד במסגרת אומני אשדוד.

היום אני גרה בתל אביב וקשורה לסטודיו של עירית תל אביב  ברחוב דובנוב, שם אני ממשיכה לצייר. אני שמחה מאוד לומר שהצלחתי יחד עם בעלי בפרויקט היצירתי החשוב ביותר "המשפחה שלי".

ברוך ה' כיום יש לי 11 נכדים וארבעה נינים.

חברה שלי מדי בנזקרי, אומנית,שתינו אוהבות שקט, שלום, בלי מלחמות, הידברות. הגשנו יחד 2 כסאות, כסא אחד ערבי  והשני  יהודי, שניהם מרופדים אחד בדגל ישראל  והשני בכפיה. על שניהם כתוב שלום, כל אחד בשפתו, ושניהם מחוברים בשרשרת ומנעול, רק שהמנעול מונח על הרצפה מחכה שמישהו ירים אותו ויעז לפתוח בשלום, אולי דרך האומנות נגיע אליו!

הזוית האישית

יהודית – מבחינה אישית התוכנית הזו של פרויקט הקשר הרב דורי מביאה לנו, המבוגרים, הרבה מאוד סיפוק. דרכינו הילדים לומדים שגם למבוגרים היו התלבטויות וקשיים כמו להם ובכל זאת הצליחו להגשים חלומות וחוץ מזה אנחנו לומדים מהם שיש עוד הרבה מה ללמד את הדור החדש. הקשר הזה הוא טוב לנו לא פחות מאשר להם. מגיעים בבוקר אחרי נסיעה מתל אביב מתקבלים בחיוך ומחמאות, נהנים מכבוד והקשבה מהתלמיד, האווירה במפגשים הותה מקסימה. הרגשתי משפחה. ההנחיה של כרמית הייתה טובה. יוצא שאנחנו אלה שבנו לתת יוצאים בתור אלה שמקבלים.