מאגר סיפורי מורשת

שמי סופי שפיטלניק, נולדתי בשנת 1956 בעיר צ'רנוביץ שבאוקראינה. הייתה שם קהילה יהודית חזקה וגדולה. זתקופה שעליתי לכיתה א' והיגע זמני ללכת לבית ספר, לא היה אז בית ספר יהודי. למדתי בבית ספר מספר 26. לא היו אז שמות לבתי הספר, פשוט מספרו אותם. היינו 30 תלמידים בכיתה מתוכם 28 יהודים. כמעט 80 אחוז מהמורים היו יהודים, לכן לא הרגשתי שאני ילדה שונה.

אימא שלי, אינה רודוב, הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית שהייתה יחידה בכל ברית המועצות. איך אימא שלי הסתדרה, מצד אחד להיות יהודיה ומצד שני להיות קומוניסטית? אימא וסבתא שלי (יהודית רודוב) דיברו ביניהן יידיש.

היו חגים כמו פסח, חנוכה שקיימנו בהם את המצוות הקשורות לחגים האלה. למשל, ביום כיפור אימא וסבתא צמו, כששאלתי אותם למה אתן צמות? הן לא ידעו להסביר וענו: "ככה צריך – כל היהודים צמים". בחג פסח תמיד היו אצלנו מצות בבית, שאמא הייתה מביאה מבית הכנסת, אז אכלנו מצה ולא לחם. אכלנו אותם, כמובן, בסתר. כשביקשתי מאימא לדעת למה אוכלים מצה, היא לא ידעה להסביר, כי היא לא הכירה את הסיפור של יציאת מצרים.

בחנוכה, למשל, ידענו רק שיש חנוכיה ועל חנוכה "גלט" (דמי כיס). כשהאח הגדול שלי נולד, אימא שלי הזמינה את המוהל מבית הכנסת ובסתר רב, עשו לו ברית מילה, שחס וחלילה אף אחד לא ידע מזה. כשהוא התחתן ההורים שלי עשו לו גם בסתר רב את החופה והזמינו גם רב. הרב שר מאוד מאוד בשקט, שאף אחד לא ישמע.

כשסיימתי את לימודיי בבית ספר לא יכולתי ללמוד לתואר בעירי, בצ'רנוביץ, כי באוניברסיטה שלנו לא קיבלו יהודים. זה המצב שהיה גם באוקראינה, לכן נסעתי לרוסייה, לעיר קורסק, שלא רחוקה ממוסקבה. שם התקבלתי לאוניברסיטה הפדגוגית, למדתי הוראה. בעיר קורסק, הכרתי את בעלי לעתיד, אנטוליי. אחרי שנה שנייה של לימודים התחתנו. כעבור שנה נולד לנו בן, דימה. אחרי שקיבלתי תואר שני בהוראה חזרנו לעירי צ'רנוביץ.

בצ'רנוביץ, עבדתי כמורה בבית ספר תיכון, ולימדתי רוסית וספרות. יום אחד בא אליי מישהו ממשרד החינוך  האוקראיני לצפות בשיעור שלי. כשדיברנו אחרי השיעור, הוא אמר שהוא רוצה לראות אותי עובדת במשרד החינוך, הוא ביקש להכין את כל המסמכים שלי ולשלוח לו. מנהל בית ספר, שהיה גם יהודי, אמר לי שאני תמימה מאוד אם אני חושבת שאעבוד במשרד החינוך. פשוט, כי הנציג של משרד החינוך לא ידע שאני יהודיה. אני לא האמנתי לו והייתי בטוחה שאני כן אעבוד במשרד החינוך ושלחתי את כל המסמכים. כמובן שהמנהל שלי צדק, ועד היום לא קיבלתי מהם אפילו תשובה.

בשנת 1989 אח שלי יעקב עלה ארצה עם כל משפחתו. אני עליתי עם משפחתי בשנת 1990 ואחרי חודש התחילה מלחמת המפרץ. כדי להתפרנס עבדנו בניקיון ומספר חודשים לאחר מכן התנדבתי לעבוד בבית ספר מיוחד עם הפרעות התנהגות (אורים) שבחיפה. מנהלת בית הספר, כדי לעזור לי, סידרה לי לעבוד בניקיון כעובדת עירייה באותו בית הספר. במקביל עשיתי את לימודי ההסבה לחינוך מיוחד. כשסיימתי לימודיי, עזבתי את עבודת הניקיון. מנהלת בית הספר הציעה לי  חלקיות משרה, עשר שעות הוראה. כך התחלתי ללמד בבית ספר אורים ולימדתי שם 25 שנים עד שיצאתי לפנסיה.

המגש שעבר מדור לדור במשפחתי 

מגש מהמאה ה-18. זה מגש מאוד יפה שעשוי מקרמיקה שקיבלתי מאימא שלי. על המגש כתוב בגרמנית פתגם "trink un es un mir niht farges" שאומר "שתה ותאכל אבל אל תשכח אותי".

אמי תמיד הייתה אומרת לי:"זה שיש לנו בבית מה לאכול זה לא אומר שכל האנשים נמצאים באותו מצב". תמיד יש משפחות שאין להם מה לאכול וחייבים לעזור להם להתחלק איתם. כילדה אני זוכרת, שהדלת של דירתי תמיד הייתה פתוחה, הבית היה מלא בחברים וחברות ואמי תמיד הייתה נותנת להם לאכול. גם אצלי בבית אני תמיד מכבדת באוכל כל מי שבא אלינו הביתה.

קישור לסרטון של סבתא סופי

הזוית האישית

רון: היה לי מאוד מעניין, כי למדתי על החיים והילדות של סבתא שלי, היה לי כיף לבלות זמן עם סבתא שלי.

סשה: היה לי כיף ומעניין וקצת עצוב בזמן שסבתא של רון סיפרה שלא קיבלו אותה לעבודה בגלל היותה יהודיה.