מאגר סיפורי מורשת

כשנולדתי אבי לא היה איתנו כבר מספר חודשים, הוא שירת אז בצבא הרוסי ונלחם בחזית המלחמה. היה זה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. סבלנו מרעב נורא. רעבנו לפרוסת לחם ממש. לא רחוק מביתנו היה בסיס צבאי, סבתי נהגה ללכת מחוץ למחנה כל יום ולאסוף לתוך הסל שלה את קליפות תפוחי האדמה שנזרקו מהמחנה לאשפה. לאחר שסיימה לאסוף את הקליפות היא הייתה יוצאת לנהר ושוטפת אותן היטב במי הנהר. בשובה הביתה הייתה מכינה למשפחה כולה מרק דל, אך עבורנו היה זה מעדן. מדי פעם אמי הייתה משיגה מעט קמח, מכינה "ליפיושקה" – פיתות – ומוכרת אותן בשוק השחור ומרוויחה מעט כסף.

לאחר תקופה ארוכה שלא ראינו ולא שמענו כל ידיעה מאבא, אבי קיבל חופשה מהצבא לבקר את משפחתו. אבי יצא לתחנת הרכבת וביקש להגיע לביתו באודסה שבאוקראינה, בעודו ממתין לרכבת שיעדה אודסה פגש ביהודי, הלה פנה אליו ושאל אותו "יהודי, לאן פניך מועדות"? "לאודסה, אל משפחתי" ענה לו אבי. "לאודסה? אודסה הופצצה כולה על ידי הגרמנים ולא נשארו בה תושבים, עצתי שתיסע לסיביר או לקזחסטן, ואני מקווה ששם תוכל למצוא את משפחתך" והוסיף "לשם טרם הגיעו הנאצים". בהשגחה פרטית הגיעה בדיוק רכבת שיעדה קזחסטן. אך לאבי לא היה מספיק כסף לרכוש כרטיס נסיעה, לכן החליט להיאחז בברזלים, בזיזים ובבליטות שבקרונות. מהלך של שבוע ימים עד לקזחסטן! בדרך הרכבת עצרה בעיר טשקנט. אבי החליט ללכת למרכז לחיפוש קרובים – היה זה ארגון שהוקם באותם הימים כדי לסייע לפליטים לאתר את קרובי משפחתם. בין שמות הפליטים אבי גילה את בני משפחתו. הוא הגיע הביתה ולשמחתו נודע לו רק עכשיו שנולדה לו בת – חיה שרה גאלדא, זו אני! אך למרבה הצער נודע לו גם שבנו בן השנתיים נפטר מטלטולי הדרכים והרעב הנורא.

בשנת 1946 לאחר שהסתיימה המלחמה עברנו לבולשובו, פרבר של מוסקבה, אבי בנה מקווה טהרה בבית שלנו וכן תנור לאפיית מצות לפסח, בשבועות שלפני פסח אבי אפה אלפי קילוגרמים של מצות עבור יהודי מוסקבה. בביתנו נערכו תפילות בציבור בשבתות ובחגים. שם נערכו גם התוועדויות חסידיות. כמובן שכל הפעילות היהודית נעשתה בסתר ובמחתרת מתוך מסירות נפש, שמא הפעילות תתגלה לעיניהם הבולשות של השלטון הקומוניסטי שאסר כל פעילות הקשורה לדת ובמיוחד ליהדות. חשוב להדגיש שהרבה יהודים, מתוכם חסידי חב"ד רבים, נתפסו ונשלחו לגלות סיביר הרחוקה ב"עוון" לימוד תורה וקיום מצוות, שם סבלו שנים רבות בעבודת פרך תחת קור מקפיא.

הוריי חינכו אותנו חינוך יהודי שורשי עם הקפדה על קיום המצוות. אחיי למדו ב"חיידר" מחתרתי עם מלמד. אני ואחיותיי למדנו בבית ספר ממשלתי אך בימי שבת ובחגים לא הגענו לבית הספר. עד לבוקרו של העשירי לאפריל 1960. באחד מעמודי ה"פראבדה" העיתון הרשמי של מפלגת השלטון הקומוניסטית, התפרסם מכתב בו האשמות קשות על אהרן חזן, אבי, לפיהן "הציבור כולו נקרא להתקומם על מה שקורה בעירנו, בולשובו", לשון המכתב, ובהמשך תוארו פרטי המעשה המקומם "ילדי משפחת חזן הלומדים בבית ספרנו, לא לומדים ביום השבת מטעמי דת. הוריהם השרישו את האמונה בדתם כל כך עמוק, עד כי הילדים עצמם לא מוכנים לבוא ביום זה לבית הספר…ילדיו של חזן עוברים על החוק".

המכתב מסתיים במילים: "אל יחשוב לו חזן כי ילדיו הם קניינו הפרטי. הם שייכים לציבור הסובייטי כולו ואסור לנו להרשות דבר שכזה אצלנו" מערכת העיתון התייחסה במלוא החומרה להאשמה החמורה נגד אבי וקבעה "התנהגותו ראויה לגינוי חריף מצד הארגונים הציבוריים ומצד כל ההורים". עוד באותו יום אבי הוזמן לחקירה במשרדי השלטונות. לאחר מסכת ארוכה של הפחדות ואיומים כלפי הוריי, שלא הסכימו לוותר ולהיכנע, הושגה פשרה לפיה בכל שבת הייתה אחת משש אחיותיי "מתנדבת" ללכת לבית הספר ולייצג את כל אחיותיה. ברור מאליו כי גם ה"נציגה" מבין אחיותיי מנעה עצמה מכתיבה או כל פעולה אחרת האסורה בשבת.

נישאתי לבעלי משה שיינר. לפני נישואינו בעלי גויס לשרות הצבא הרוסי ושמר במסירות נפש על קיום תורה ומצוות, במשך כל שנות שירותו לא בא לפיו בשר שאינו כשר. החתונה התקיימה בשנת 1960 ט' אדר תש"כ בבולשובו. זוגות עיניים רבות נצצו מול המחזה של חתונה יהודית, בחתונה השתתפו יהודים רבים ובתוכם הרבה מחסידי חב"ד, השמחה החסידית הייתה גדולה ונמשכה עד אור הבוקר.

רצינו מאוד לעלות לישראל, הגשנו מספר פעמים בקשת אישור יציאה. אך בכל פעם נענינו בסירוב. אנחנו לא התייאשנו והמשכנו להגיש בקשה, לאחר סירובים חוזרים ונשנים החלטנו להתייצב במשרדי הק.ג.ב הידועים לשמצה ולדרוש את האישור המיוחל. בחוץ שרר קור מקפיא של מינוס 30 מעלות. "מה עושה כאן משפחה בת ארבע נפשות במקום הזה" הרהר לעצמו הפקיד בכניסה "מה רצונכם?" שאל הפקיד, "אני מבקש לדבר עם אחד הבכירים" ענה בעלי. הפקיד הושיב אותנו על ספסל והלך לטפל בעניין.

לאחר כמה דקות הפקיד הוביל אותנו אל הקצין, "מה הבעיה?" שאל הקצין, עניתי לו "יש לי ארבעה ילדים, אנו אנשים דתיים, שומרים שבת, כשרות…" "ומה יהיה בישראל?" התפרץ הקצין. עניתי לו: "בישראל יש הורים שיעזרו לנו". "שבי" פקד עלי המפקד, לאחר מכן הוא פנה לבעלי, כולו רותח מזעם וסינן מבין שיניו "או שתירקב בכלא או ש… בכל מקרה מכאן אתה לא תצא!" קמנו ויצאנו מהבניין.

מכאן החלטנו ללכת למשרדי ה"אוביר" ולנסות שם את מזלנו. ניגשנו לאחת הפקידות במשרד והיא בחיוך שאלה אותנו "מה רצונכם? להגיש בקשה נוספת ליציאה מברית המועצות? האם הגשתם בקשה לאחרונה?" עניתי "כן, ולמרות שאנחנו יודעים מראש מה התשובה שנקבל, החלטנו לבקש שוב". תוך כדי שאני מנסה לענות לה, הרימה הפקידה את שפופרת הטלפון ושוחחה בשקט עם מישהו. בסיום שיחת הטלפון היא שאלה אותי "האם קיבלתם כבר מענה לבקשה?" "לא" עניתי, הפקידה הורתה לנו לעזוב את המקום ולחכות לתשובה בבית. חזרנו הביתה וחיכינו בחשש כבד לבאות.

בשבת בבוקר, לאחר שאחרון המתפללים עזב את ביתנו, הגיע לפתע שוטר וביקש שנחתום עכשיו על המסמך שבידו. כמובן שסירבתי. עניתי לו שהיות שהיום הוא יום שבת אסור לנו לחתום. השוטר שמע והלך. לאחר זמן מה קיבלנו באופן שמיימי את היתר היציאה הביתה. זה קרה שוב בשבת בבוקר, לאחר התפילה הבחנתי שבתיבת הדואר שלנו מונח מכתב בצבע ירוק – הצבע של טופס האישור! "האמנם האישור המיוחל הגיע סוף סוף?!" הרהרתי חיכיתי שאחרון המתפללים יעזוב את ביתנו. ואז בהתרגשות רבה הכנסתי את המכתב הביתה. ואמנם במוצאי שבת, כשפתחנו את המכתב, התברר לנו שאכן אנחנו עומדים לעלות לארץ ישראל.

ביום ראשון משרדי ה"אוביר" סגורים. ביום שני השכם בבוקר בעלי נסע בזריזות למלא את הטפסים האחרונים ולקנות כרטיסי טיסה. במהלך ההתרוצצות בין משרד אחד לשני, אחת הפקידות הרימה את קולה על בעלי וגערה בו. הוא עמד חסר אונים ומבויש, ואז פקידה אחת סימנה לו בידה לגשת אליה. היא פנתה אליו בשקט ושאלה אותו על מה כל המהומה? בעלי סיפר לה שהוא עומד לטוס לארץ ישראל (לשאר הפקידות הוא לא פירט על היעד כמובן). הפקידה האדיבה הסבירה לו שעליו לנסוע עכשיו למוסקבה ולאחר שיסיים שם שיחזור אליה. "מה אוכל להחזיר לך טובה על כל מה שעשית למעני?" שאל בעלי. היא הביטה בעיניו של בעלי ולחשה "מסור ד"ש חמה למולדת שלנו אנו מתגעגעים אליה", ושניהם פרצו בבכי.

מרגע שהיתר היציאה היה בידינו לא רצינו להישאר שנייה מיותרת על אדמת ברית המועצות ומאחר שהיו מעט טיסות, העדפנו להיטלטל ברכבת עם ארבעה זאטוטים, בתנאים של אז, ממוסקבה לווינה.

הידיעה עברה מפה לאוזן ורבים המלווים שבאו להיפרד מאיתנו. היו אלה רגעים קשים, לא ידענו מתי ואם ניפגש שוב. עלינו לרכבת ונסענו בה במשך כמה ימים. בחג הפורים הגענו לווינה, שם הסוכנות הפנתה אותנו ועוד מספר משפחות יוצאי ברית מועצות למלון. הם דאגו לנו למסיבת פורים חגיגית בה בתי בת השש שרה לפני כולם את השיר "הבאנו שלום" וכולם התרגשו לשמוע ילדה קטנה ששרה בעברית.

מספר ימים לפני חג הפסח עלינו על מטוס לארץ המיוחלת. המשפחה, חברים ומכרים רבים המתינו לנו ליד כבש המטוס ובדמעות של שמחה והתרגשות שרו כולם "ממצרים גאלתנו".

תשע"ה