מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי ולדימיר ברשצקי נולד ב1951 בכפר מאוד קטן ומרוחק.

כשעלה לכיתה א', נאלץ  ללכת לבדו, לכפר הסמוך, בו היה בית הספר. הוא צעד למרחק של חמישה קילומטר לכל כיוון. אחד הדברים ששימחו אז ילדים בתקופת החורף, הוא הידיעה, שכאשר הטמפרטורה הייתה יורדת מתחת ל 25 מעלות צלזיוס, בית הספר היה סגור.

בגיל חמש עשרה, לקראת סיום בית הספר סבי קרא בעיתון, על האפשרות להתקבל ללימודים גבוהים בקייב, בתחום ניווט ימי. הרעיון של המעבר לעיר הבירה, במרחק של 300 קילומטר מהכפר שלו, היווה אתגר רציני עבור ילד בן חמש עשרה. מעבר למבחני קבלה קשים ,שאותם עבר בהצלחה, נאלץ להתגורר במעונות על כספי מלגה בלבד, וללא תמיכת ההורים. לאחר ארבע שנות לימוד, הפך לרב חובל, ועבר לעבוד בנמל, בעיר קטנה בשם קרמנצ'וג. בתחילה עבד על אוניה תיירותית קטנה, בתור רב חובל. לאחר שצבר ניסיון עבר לאניית משא גדולה, בתפקיד עוזר ראשון של רב חובל. באחד הימים, במהלך העמסת מכולות, אחד מעובדיו נמחץ בין שתי מכולות, סבי נאלץ לפעול בזריזות על מנת להציל אותו. כתוצאה מהתקרית העובד ניצל, אבל סבי איבד חוליה מאצבעו האמצעית.

בזמן שעבד בקרמנצ'וג התגורר במעונות של הנמל העירוני. באותו רחוב גרה סבתי שהייתה אז בת ארבע עשרה ולמדה בבית הספר. אחד מהתחביבים שלה ושל החברות שלה, היה לשוט באוניה התיירותית, בנהר המקומי. שם הכירה את סבי. סבתא מספרת כי הרומן התפתח לאט. הם נהגו להיפגש עם יחד עם חברות, ביקרו באיים הקרובים, אהבו לשבת סביב מדורה, מדי פעם ביקרו בקולנוע מקומי.

שנה אחרי שהכירו, סבי גויס לצבא האדום לתקופה של שנתיים. בצבא האדום אין יציאות הביתה בסופי שבוע וחגים. החופשה הראשונה של סבי, הייתה רק אחרי שנה שלמה של שרותו ,וגם היא בזכותו של ידע שרכש במהלך לימודיו. הוא קיבל משימה לבנות מערכת קשר, בבסיס מרוחק באזור סיביר, שם במהלך כמה חודשים ביצע את המשימה. בתמורה זכה בחופשת בת חודש, במהלכה הספיק לבקר את הוריו בכפר, וגם הפתיע את אהובתו. סבתא מספרת כי חזר אליה בהפתעה, ובמתנה הביא לה ערכת בשמים בשווי של משכורתו החודשית. במהלך השרות סבי ביקר באזורים שונים של רוסיה, וזכה בהערכה של מפקדיו בשל יכולות וידע. עד היום כל אחד במשפחתי יודע שאין דבר שידי הזהב של סבא לא יודעות לתקן.

סבא ולדמיר בצבא האדום

כאשר סבא השתחרר בדרגת סמל, וחזר למדינתו, הוא העדיף להשתכן בעיר בה הכיר את סבתי. הם התחתנו חמש שנים אחרי שהכירו. סבי המשיך לעבוד בנמל העירוני ויחד עם סבתי הביאו לעולם שני ילדיהם: את אמי ואת דודי.

סבא וסבתא ביום חתונתם

ב-1994 המשפחה עלתה ארצה. לצערי סבא לא הצליח לעבוד במקצוע שרכש, ולדעתי זה מעט העציב אותו. עם זאת עבד ללא הפסקה עד לפני תקופת ה"קורונה" ורק אז פרש לפנסיה.

הזווית האישית

ניקול – מעודד אותי לשמוע את סיפור ילדותו, והתמודדותו של סבי עם מכשולים, ומציב בפני את האתגר, שכל קושי ניתן להתגבר עליו בחיים.