מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל וינטרוב לבית קפלן. נולדתי בתאריך 1.6.1938 ג' סיוון תרצ"ח.

 

כנהוג באותה תקופה הצמידו את תאריך הלידה לחגים וכך התרגלתי לספר שנולדתי בחג השבועות.ילדותי: גדלתי בגן-יבנה מושבה קטנה ומנומנמת בדרום.

 

לפי ההגדרה של הלכסיקון א"י: מושבה חקלאית,7 ק"מ מגדרה. נוסדה ב-1931. במושבה מעט תושבים, מעט בתים רובם בני חדר אחד או שניים מטבחון מקלחת קטנה השירותים היו בחוץ.

 

הורי היו אנשים משכילים. אבא, היה בוגר בי"ס חקלאי "מקווה ישראל".  אמא, הייתה בוגרת גימנסיה "תרבות" בווילנה, ליטא, ועלתה כחלוצה ב-1922. אבא רצה להגשים חלום כבוגר בי"ס חקלאי וכבן למושבה חקלאית, רכש אדמה בגן-יבנה, וחשב להקים משק לתפארת, אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד.

 

רכישת האדמה עלתה המון כסף (110 לא"י, שפעם היה המון כסף) הוא התחייב לשלם בכל חודש כ-2 לא"י, והתקשה לעמוד בתשלומים. אבא היה טוב מאוד בצד העיוני והרבה פחות בצד המעשי.הכרם והפרדס עדיין לא הכניסו כספים, לכן יצא אבא לעבודה בחריש, או כפי שהיה אומר:" לרעות בשדות זרים". גיבור הפרד משך את המחרשה ואבא מאחוריו עם ספר ביד חורש תלמים ארוכים וישרים.

 

כאן אני נכנסת לסיפור:תמיד קיבלתי מאבא "מתנה" כאשר חזר מהחריש: ענף, פרח, נוצה של ציפור ולעיתים גם צב או זיקית, כל המתנות הללו לוו תמיד בסיפורים ואגדות. המצב הכלכלי בבית היה קשה ואמא עשתה ככל יכולתה לדאוג שיהיה מאמי דאגה לכל מי שבא שיהיה לו מה לאכול. בעצם באופן רשמי היינו ארבעה: הורי, אחותי ואני, אבל תמיד היו בבית אנשים נוספים: השומרים מן העמדה שהייתה מול הבית שבאו לאכול, צעירים שהכינו את התשתיות לי"א הנקודות בנגב (מוצאי יום הכיפורים תש"ז).

 

מעפילים שהגיעו באנייה שבתאי לוז'ינסקי ומצאו מקלט בין בתי המושבה. כך שהיה צריך לדאוג לפיות רבים. אמא גידלה ירקות בין עצי הפרי שבחצר הכינה גבינה בעצמה, ואותי שלחה לקנות לחם ישן ( היא אמרה שזה יותר בריא אבל זה בעצם יותר זול) ואפילו הכינה אטריות בעצמה.מכל אלה הכינה ארוחות משביעות.

 

בכניסה לבית היה חדר שקראנו לו:" המרפסת הסגורה", שם עמד שולחן ענקי ומסביבו המון כיסאות כל אחד בדגם אחר( שאין לי מושג מאיפה אבא אסף אותו) במרכז השולחן עששית לאורה ישבנו בכל ערב לקרוא. גולת הכותרת הייתה הספרייה, ארגזי פרי הדר שקורצפו היטב ובתוכם: הספרים ומעט הכלים שהביאה אמא מליטא. סדר עדיפויות היה: ספרים עיתונים (דבר לילדים ודבר השבוע).

 

פעמיים בשנה נסענו עם אמא לראות שחרית לילדים בתל אביב, זה היה מבצע לא פשוט יצאנו עם האוטובוס היחיד שיצא מהמושבה שיצא ב-7:00 בבוקר וחזר ב-18:00 בערב. וצריך היה להספיק גם לקנות נעליים גבוהות לחורף וסנדלים לקיץ. רהיטים, בגדים, כלים וצעצועים לא היו חשובים את חוברות דבר לילדים ודבר השבוע אספנו ומסרנו אותם לכריכה באותה הזדמנות שהינו בתל אביב (חול המועד סוכות וחול המועד פסח).

 

חשוב לי לציין שתמיד נהגנו לערוך את השולחן  ולהוסיף צלחת נוספת שתחכה, אולי יבוא אורח נוסף וירגיש שאנחנו מחכים לו.בית הספר:לא היה בניין לבית הספר עד שהגעתי לכתה ד' עד אז למדנו במקומות שונים ומשונים.

 

כיתה א'. חדר בבית העם, מול חדרינו היתה המרפאה של המושבה כך ש"מגרש המשחקים" היה בעצם חדר המתנה לרופא ולחובשת.

 

כיתה ב'. למדנו בלול תרנגולות שהתרוקן מ"יושביו" למדנו שם תקופה קצרה מאוד כי הלול היה עשוי מפח והחום היה בלתי נורמאלי ואחר כך למדנו בחדר שהיה שייך לאחת המשפחות.

 

כתה ג'. יצאנו ל"גלות" למדנו בבית העם של מושב ביצרון ( בית ספר משותף לגן-יבנה ובצרון) לשם כך יצאנו באוטובוס בשעה שבע בבוקר וחזרנו ברגל. יום הלימודים הסתיים כבר בשעה 12:00 אבל אנחנו הגענו הביתה כמה שעות אחרי כי שחקנו בדרך ורדפנו אחרי חרגולים ולטאות להביא אותם שי לגננת זהבה שאהבנו אותה מאוד (גן הילדים היה בנקודת התפר בין גן יבנה לביצרון).

 

המורה חווה שלמדה אותנו כל השנים למדה את כל המקצועות והשתמשה בבמה שהיתה בבית העם כדרך למוד יצירתית מאוד המון הצגות על כל הנושאים שבעולם. כתה ד'. סוף סוף יש לנו בית ספר כמו לכל הילדים בארץ.כדי לצור קשר בין כל הכתות היו לנו שתי חגיגות מרכזיות: חג החנוכה שהיה גם יום העליה לקרקע וחגיגת הביכורים.

 

לחגיגת החנוכה הייתה מתכונת קבועה: כל תושבי המושבה התכנסו בבניין בית הפועלים.חלק מהילדים ישבו על חבילות קש פשוט מפני שלא היו די ספסלים.אחרי הדלקת הנרות כל קבוצת גיל הופיעה בהצגה משלה, אולי מכיוון שרצו לתת לנו משהו מוכר או מכיוון שהיתה תפאורה מוכנה לכל הצגה ורצו פשוט לחסוך.בכתה ב' למשל הופענו בהצגה "מרד המכבים" ועל כך יש אזכור במחברת החבורים שלי.

 

כשהייתי בכתה א' נשמעו לפתע יריות ההצגה נפסקה ושומר המושבה הודיע שקרה אסון לימים מצלצל בי המשפט שנאמר אחר כך:"בלילה ההוא נרצח קריסטלר".כמובן שזו היתה חוויה קשה עבורנו.חגיגת הביכורים היתה חשובה ביותר במושבה התחלנו להתכונן לחגיגה מיד אחרי פסח כל כתה ערכה חזרות על הריקוד המרכזי (הללויה) ורק ימים מעטים לפני החגיגה אספו את כולנו לחזרה כללית (גם על חגיגת הביכורים יש אזכור בציורים ובחיבור שאני שומרת מאז).  

 

י"א הנקודות בנגב. בתחילת קיץ הגיעה למושבה קבוצה גדולה של צעירים חברי ההגנה למשימות שונות וליטול חלק בהגנה על המושבה.מכיוון שלא היה תקציב וגם אסור היה להקים עבורם צריפי מגורים פוזרו הצעירים בין בתי התושבים.הצעירים ישנו מעט ביום. לעת ערב גם איישו את העמדות מסביב למושבה. אנחנו הילדים  כמובן לא ידענו שהצעירים עוסקים בהכנה להקמת הישובים בנגב. המבצע הזה להקים בבת אחת 11 ישובים אורגן ביסודיות וסודיות וביעילות כזאת ששרותי הריגול של המנדט לא הצליחו לגלות סימן לתכונה המורכבת של מבצע כל כך גדול.

 

חלק מהעבודה נעשה תחת מסווה שהנה בונים לנו בנין חדש לבי"ס.הצעירים התגררו בבתינו והצטרפו כמובן לארוחות בעיקר בלילות שבת וחג. זכור לי שבערב יום הכיפורים אכלנו כולנו את הסעודה המפסקת והצעירים הלכו להחליף את השומרים בעמדה.בסיום הצום אבא לא חזר ביהכ"נ גם הצעירים לא חזרו, אכלנו עם אמא אבא חזר מאוחר החליף בגדים התלחש עם אמא ויצא. גם הצעירים לא חזרו הם נעלמו!!!

 

לא רק מביתנו אלא מכל הבתים. למחרת הלכנו כולנו לצרכניה לשמוע חדשות (לרוב התושבים לא היה רדיו בבית) בשעה 18:00 בדיוק נשמע אות התחנה ושקט השתרר. הקריינית שקראה את מהדורת החדשות בשרה לנו: י"א נקודות חדשות נוספו הלילה למפת הנגב מתחת לאפם של הבריטים. הגבו עלהבשורה במחיאות כפיים נהג האוטובוס שהיה מגיע פעם ביום מביא איתו עיתונים ודואר סיפר כיצד הצליחו ילדי ההגנה לגייס עשרות משאיות ועשרות צעירים ולצאת בתאריך בלתי צפוי ולהקים בבת אחת 11 ישובים. כלומר להספיק להקים את המבנים ולכסות את הגגות (לפי החוק הטורקי אסור להרוס בית שגגו מכוסה).

 

ברור שהאנגלים הופתעו וכעסו ואנחנו הנו גאים בעצם העובדה גם אנחנו שותפים לבניין א"י. העובדה שהנגב שלנו הוסיפה הרבה לביטחון תושבי ארץ ישראל בכלל ולתושבי הדרום בפרט. הסליק בחצר שלנו הייתה רפת אבל אף פעם לא גרו שמה פרות אלא עזים וגבור הפרד) אל הרפת היה מצורף חדר שהיה עשוי מפחים ואחד מהם היה אשנב גדול ועגול, קראנו לחדר, המתבן.

 

בחדר היו ערימות קש רבות ששמשו לריפוד רצפת הרפת לא הרשו לי להכנס לחדר הנעול הזה ובודאי לא להגשים את חלום חיי להיות כמו "היידי בת ההרים" לשון על ערימות הקש ולהציץ דרך האשנב העגול.רק אחרי למעלה מ-20 שנה התגלתה לי האמת (על הסיבות אספר בהמשך).

 

הסליק של המושבה היה מתחת לערימות הקש במתבן שלנו ואבא שמר על הסוד הזה במשך כל השנים!!!!האוניה שבתי לוז'ינסקיהבתים במושבה היו מפוזרים על שטח גדול רובם ככולם בני קומה אחת.הבניין המרכזי היה בית העם שמעליו מגדל התצפית.ליד הבניין היה קבוע מוט ברזל שאליו היה מחובר גלגל ברזל גדול זה היה הפעמון, "תפקידו" להודיע בצלצוליו על ארועים שונים: שריפה, סכנה או התכנסות מהירה.סביר להניח שהיה גם קוד מסוים שהבדיל בין הצלצולים אולם יתכן ששכחתי.

 

הנה ביום קריר בסוף החורף נשמעו צלצולי הפעמון, כולם נהרו לבית העם.האחראי על הביטחון סיפר: התורן על מגדל התצפית גילה אנית מעפילים הגיעה לחוף ניצנים, ותושבי המושבה מתבקשים להגיע במהירות לחוף ניצנים לפני שיתגלו ע"י הבריטים על המבצע הוטל איפול מוחלט כדי למנוע "מהכלניות"* שעברו מידי פעם במושבה לנחש מה קורה. תוך זמן קצר התארגנה קבוצה גדולה של גברים והם יצאו בשיירה של עגלות רתומות לפרידות,  לא היו מכוניות במושבה. הם יצאו לדרך.

 

אחה"צ, שיצאנו כמנהגנו לשחק ראיתי פתאום את אבי, עומד באחת החצרות וקוצר ירק, נגשתי אליו ושאלתי:

"אבא מה אתה עושה? מדוע לא יצאת להביא את המעפילים?" הרגשתי עלבון ובושה. את הסיבה האמתית גליתי אחרי יותר מ-20 שנה: במתבן שלנו מתחת לערימות הקש היה הסליק של המושבה.

 

רק במפגש חגיגי של תושבי המושבה במלאות 25 שנים לפינוי המושבה ולשובם של התושבים גילה אייזיק המזכיר על הסליק במתבן של חיים קפלן ואבא שהיה תמים מאוד אמר בשקט:" אסור לגלות! התחייבתי להגנה לא לגלות.אלה שנחלצו לעזרה הגיעו לחוף ניצנים וראו שהאוניה עגנה רחוק מהחוף, המעפילים היו עייפים רובם לא ידעו לשחות ולא היתה בררה אלה להוריד אותם אחד אחד ולהעבירם בשחייה על הגב אל החוף וכדי להקל את התהליך השליכו המעפילים את מעט הרכוש שלהם למים.השמש שקעה מטוס סיור בריטי עבר במקום וחזר עם כוח יבשתי.

 

הם הצליחו לתפוס חלק מהמעפילים ולקחת "בני ערובה" , אנשי הגנה שהתנדבו לבוא במקום המעפילים ושוחררו כמה חודשים אחרי כן. המעפילים הגיעו למושבה, כולם נקלטו בבתים של תושבי המושבה!

 

אף אחד לא אמר:" צר לי המקום"בביתנו נקלטה מעפילה והיא שהתה בביתנו עד שנמצאו לה קרובי משפחה רחוקים בתל אביב.אני חושבת היום איך בבית קטן התגוררו כל כך הרבה אנשים, ואמא דאגה להאכיל את כולם. וכל זאת במצב כלכלי גרוע ללא חשמל ושירותים בחוץ.

בראשית יוני 1948 הוזעקנו למקלט של בית העם, נאמר שהמצרים הגיעו לאשדוד ולכן פינו בלילה מהמושבה.הגענו לגדרה, שם נשארנו. הבית נהרס , והתחלנו מבראשית.

 העשרה

 11 נקודות שבנגב: "11 הנקודות הן אחד-עשר יישובים אשר הוקמו במבצע התיישבות גדול בנגב הצפוני, במוצאי יום הכיפורים תש"ז י"א בתשרי, בלילה שבין ה-5 ל-6 באוקטובר 1946, ביוזמת הסוכנות היהודית. מטרת המבצע הייתה לגרום להכללת אזור הנגב בתוך גבולותיה העתידיים של המדינה היהודית. מבצע התיישבות זה נחשב לגדול מסוגו בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל".

 

תשע"ה