מאגר סיפורי מורשת

ראיון עם סבתא גניה – אם סבי מתי, שהוא אביה של אמי (שלי).

נולדתי בצ'ורטקוב שבפולין, ב-24 לאפריל  1919 להורי אתי-סוניה וישעיה. בגיל 15 סיימתי ללמוד בבית הספר והלכתי ללמוד תפירה בבית-מלאכה. הורי כמובן סייעו לי בעבודה. למדתי שנה ללא כל משכורת ולאחר שנה של לימודים קבלתי את משכורתי הראשונה.

באותה תקופה היו הכשרות שהכינו בני נוער לעליה לארץ-ישראל. מכיוון שרצוני היה לעלות ארצה, החלטתי להצטרף להכשרה כזאת. התארגנו מספר חברים (היה גם לי חבר מבית-הספר) והחלטנו לנסוע להכשרה, אך הורי התנגדו לכך בכל תוקף. מכיוון שרציתי לעשות כמו כולם, החלטתי לילה אחד לברוח ללא ידיעת הורי. חברי חיכו לי מתחת לחלון שנשאר פתוח לפני לכתי לישון ובשעת לילה מאוחרת ברחתי. נסענו לקרקוב, שם היתה ההכשרה.

מכיוון שיצאתי מהבית בלי ידיעת הורי, כתבתי להם מכתב סליחה ושהכל בסדר איתי. לאחר חודש עבודה קיבלתי חופשה ונסעתי הביתה.

בבית נשארתי שבוע ימים ולאחר מכן חזרתי לקרקוב, הפעם "דרך הדלת", כלומר, ברשות ההורים. הייתי שנה בהכשרה ולאחר מכן חזרנו, כל הקבוצה לצ'ורטקוב עירי אך לצערנו התברר כי השערים נסגרו והעליה לארץ אסורה. התאכזבנו מאד אך לא היה מה לעשות. חזרתי אל משפחתי והמשכתי לעבוד בתפירה כמו בתחילה וקבלתי משכורת. כמו כן המשכתי להיות בתנועה וחיכינו שיפתחו את שערי ארץ-ישראל. כך היה עד 1939. בשנת 1939 הגיעו הרוסים לפולין. במשך הזמן, כשהתחילו סימני המלחמה הראשונים, כתבו הרוסים בעיתונים וברחובות מודעות הקוראות לכל מי שרוצה לעבוד ברוסיה, יכול לנסוע לשם. מכיוון שבפולין לא היה כבר מקום עבודה מפני שהרוסים לקחו הכל, החלטנו, קבוצה של 36 חברים, לנסוע לרוסיה. בתוך הקבוצה היה גם חבר שלי. שמו היה יעקב וייץ. כשהורי שמעו שאני רוצה לנסוע איתו לרוסיה, שאלו אותי אם הוא מתכוון להתחתן איתי. כשהשבתי בחיוב, אמרו הורי שירשו לי לנסוע בתנאי שלפני הנסיעה נעמיד חופה ונצא כזוג נשוי באופן חוקי. הרב הוזמן לביתנו וערך לנו טקס חופה וקידושין כדת וכדין. נסענו עם הקבוצה לרוסיה, קיבלנו שם עבודה ועבדנו תמורת שכר. לאחר שנה של עבודה קיבלתי חופשה ונסעתי הביתה לפולין. הייתי בבית ובכל מיני מקומות בפולין וראיתי שהכל שם השתנה לרעה. בקשתי ממשפחתי לבוא לרוסיה אך הם לא רצו לעזוב את הבית, לכן לא היתה לי ברירה וחזרתי לרוסיה לבד בחודש מאי 1941.

עוד הספקתי לכתוב מכתב להורי ולקבל מהם תשובה אך זה היה המכתב האחרון מהם.

לאחר תקופה מסוימת היטלר הגיע גם לשם. נאלצנו לחפור שוחות ובהן העברנו את הלילות. בחודש יוני כבר גייסו ברוסיה אנשים למלחמה. אז נהרג חברי מבית-הספר. הרוסים העמידו לרשות התושבים רכבות משא פתוחות מיועדות להובלת בהמות ואוטובוסים כדי שתהיה אפשרות להימלט למקום רחוק בתחום רוסיה אליו הגרמנים לא הגיעו. בחורים צעירים המתאימים להתגייס לצבא, לא הורשו לנסוע משם והודיעו שמי שינסה לברוח, ירו בו. בעלי לא היה מוכן להסתכן ונאלצנו להיפרד שם. הוא התגייס לצבא וכנראה נהרג בקרב, כי יותר לא קבלתי ממנו שום סימן חיים.

הנסיעה ברכבות לא הייתה קלה. את כל הנסיעה הארוכה העברנו בישיבה על רצפת הקרון כשהשמים מעל ראשינו. במשך הימים לא הייתה אפשרות לנסוע בגלל הפצצות שהטילו הגרמנים. לכן נאלצנו לנסוע רק בלילות, אך גם אז המצב לא היה כה טוב. אנשים רבים נפצעו ונהרגו בדרך. בזמן אחת ההפצצות כנראה נקרע עור התוף באזני עקב הרעש החזק שהיה מאד קרוב אלינו ואבדתי את שמיעתי באוזן זו, דבר שגרם במשך השנים להחלשות משמעותית של האוזן השנייה.

לאחר נסיעה ארוכה וקשה ברכבת המשא הרכבת עצרה והורו לנו לרדת ולעבור לאנייה אשר הובילה אותנו לאוזבקיסטאן. נסענו לכפר קטן בשם חאקאלאבאט שהיו בו יהודים בוכרים. הם היו טובים אלינו. נתנו לנו (לי ולחברתי) צריף שבור מעט, אך אנו עשינו בו כמה שיפוצים. הסתדרנו ועבדנו שם בעבודות שונות כדי להתקיים. העבודות שנתנו לנו היו כלל לא קלות. עבדנו בעבודות חפירה ובעבודות "שחורות". בקיצור, בכל מה שבא ליד. נשארנו שם עד סיומה של המלחמה בתנאי מחיה קשים מאד. במשך כל הזמן הזה לא קבלתי שום מכתב או דרישת שלום ממשפחתי בפולין.

בשנת 1945, כאשר הסתיימה המלחמה, נתנו לנו אפשרות לחזור לפולין. הנסיעה לפולין היתה נוראה, ראינו את מה שעוללה המלחמה. כאשר הגענו לקרקוב שבפולין, לא יכולנו (חברתי ואני) להמשיך ולראות את הזוועות וכאשר חיפשתי את משפחתי, לא פגשתי איש. בקרקוב היו פעילי עליה, ביניהם גם חיים ברוך (הוא היה חבר טוב של אחי), לימים בעלי, אשר הבטיחו בסופו של דבר להעלות אותנו (כל הפליטים) לפלסטינה. שם הצטרפתי ל"קיבוץ" של תנועת הנוער "גורדוניה", יחד עם שאר הפליטים שרצו לעלות ארצה.

את כל הקבוצה הזאת ואני בתוכה, לקחו דרך וינה, אוסטריה לשהייה של תקופת מעבר בגרמניה, בעיר ווצלאר. בגרמניה פגשתי גם את שמואל, אחיו של חיים. חיים ואני התחתנו בחודש מרץ 1947.

ב- 6 לינואר 1948 נולד בננו מתי, שנקרא על שם מתתיהו, אביו של חיים. בסוף שנת 1948 עזבנו את גרמניה והגענו לישראל ב-23 לדצמבר 1948. כשהגענו לארץ, המצב לא היה כל-כך טוב. בסופו של דבר בעלי, שהיה נגר, מצא עבודה ולאט, לאט הסתגלנו לחיים החדשים.

ראיון עם סבתא אסתר, אם סבתי דורית, שהיא אמה של אמי

ילדותי בפולין

נולדתי בפולין להורים שרה ושמחה. כשהייתי בת שנתיים עברה משפחתי לגור בעיירה Przasnysz (פרושניץ באידיש).

הורי התפרנסו מחינוך ילדים בעיירה. לאבי היה חדר שלימד בו ילדים ולאמי היה גן ילדים. נהגתי לעזור גם בגן הילדים בביתנו ובאיסוף כספים עבור שכר הלימוד של הילדים ב"חדר" ובגן הילדים.למדתי בבית ספר יסודי וכשהייתי בכיתה ז' הייתי אחראית על כל התנועה של ה"צלב האדום" בבית הספר. בתנועה הזו היו כל מיני ענפים ואלו אחדים מהם: ענף לילדים המתקשים בבית הספר וענף איסוף דברי אוכל לקראת החגים וחלוקתם אצל משפחות עניות.

התמונה צולמה בשנת 1939. מכל הנוכחים בתמונה, נותרו רק 5 אנשים, השאר ניספו בשואה.

החינוך בבית ההורים

בבית היה חינוך ציוני. אימא הייתה מלמדת אותנו שירים עבריים. לעיתים קרובות ערכו ב"חדרים" שלנו בזארים מהתנועה הציונית וכספי המכירה היו למען "הקרן הקיימת לישראל". השאיפה של הורי הייתה תמיד לעלות לארץ ישראל. הבית היה מסורתי. לכל החגים אימא הייתה עושה אוכל מסורתי של החגים והיינו משחקים במשחקי חג מסורתיים.

זיכרונות משנות השלושים, תחילת המלחמה

אחותי מינה, שנולדה בשנת 1912 הייתה גננת מוסמכת. בשנת 1937 סיימה מינה את לימודיה כגננת מוסמכת והמשיכה את ה"שרשרת", לקחה על עצמה את ניהול הגן של אמי. אני (אסתר) עזרתי לה בעבודות הגן.

כשפרצה המלחמה, הגרמנים גרשו את משפחתי מהעיירה לכוון רוסיה ואילו אחותי הבכורה נשארה בוורשה עם ילדתה. בתקופה זו כבר שלטו הנאצים בפולין.

בזמן המלחמה גורלן של מינה ולובה היה כגורל כל יהודי ורשה. היא נאסרה בגטו ורשה ועבדה שם בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק. כשהיה הגירוש הגדול ב-1943, הגרמנים באו לקחת את כל הילדים, אך היא לא עזבה אותם והלכה איתם (כשבתה ביניהם) אל המוות. אחת המורות שניצלה סיפרה לנו אישית שהיא הלכה עם הילדים למחנה ריכוז.

אמונות תפלות

אנשים היו באים אל אבי (שמחה) בכדי שהוא "יגרש" את העין הרע. אבא התפלל והאנשים הלכו הביתה ואח"כ אמרו שזה עזר. כאשר אמי (שרה) תיקנה לי משהו עלי (בתפירה), היא אמרה לי לדבר או לשיר. כששאלתי אותה למה, היא אמרה לי "כדי לא לתפור לך את השכל". כאשר הנשים היו יולדות בבית, המיילדות המבוגרות היו פותחות את כל המגירות והארונות בבית כי האמינו שכך יהיה יותר קל ליולדת ללדת.

היחס עם הסביבה היה ידידותי ורכשנו לנו הרבה כבוד בגלל חינוך הילדים של עיירה.

העלייה ארצה

מהסיבות לעלייה – השתנות המשטר בפולין עם עליית השלטון הנאצי. התחילה אנטישמיות והתחלנו להרגיש אותה סביבנו.

הורי עלו ארצה בשנת 1950 מפני שעלו ארצה יחד עם בית היתומים שעבדו בו. הם שמשו להם כמורים שהחזירו את הילדים ליהדות. הם עלו ארצה עם הילדים היהודיים האלה אשר הקהילה היהודית הוציאה מאירופה אחרי המלחמה, בעזרתו של "ג'וינט" (הערת עורכת: ארגון צדקה יהודי אמריקאי שנועד לסייע ליהודים הנתונים תחת איום באשר יהיו). אנו רצינו לאחד את משפחתנו ולעלות בעקבותיהם.

מפגשים שלאחר המלחמה

בשנת 1957 קיבלנו אישור לעלות ארצה, היינו מאוד שמחים שבקרוב נהיה בארץ ישראל יחד עם הורינו ועם אחינו הצעיר שעלה יחד איתם.

.

נסענו באנייה במשך שלושה שבועות. למרות הנסיעה הקשה בים עם מחלות הים היינו שמחים. לבסוף, לאחר 17 יום של הפלגה מפולין דרך גיברלטר הגענו לחיפה בערב שבת וכבר ראינו את האורות הנוצצים של העיר שעל הכרמל. שמחנו לראות זאת ומאד התרגשנו אך לצערנו,  מכיון שהגענו בליל שבת, נאלצנו להשאר בים עד בוקר יום ראשון. אחי הצעיר, גדליה, שהיה עם הורי בארץ מאז 1948 בא לפגוש אותנו בנמל. לאחר מכן העבירו אותנו לכפר סבא לשכון מצקין וקיבלנו צריף.

יום לאחר שהגענו לכפר סבא נסענו לתל אביב לפגוש את הורינו אשר גרו בשכונת הרכבת, בצריף. השמחה היתה מרובה מצד ההורים, מצידנו ומצד הנכדים, להפגש שוב לאחר שנים רבות של פרידה. בארץ עבדתי במשך 21 שנים בעירית תל-אביב כסייעת בגן ילדים.

אלון וסבא מתי וסבתא דורית מספרים על מפגש משפחתי הכולל שלושה דורות לציון גיל 70 לסבא וסבתא

בתוכנית: הכרת אתרים בארץ תוך כדי בילוי משפחתי מיוחד

מכיוון שסבא וסבתא הגיעו לגיל 70, ילדיהם ונכדיהם הכינו להם הפתעה, עליה הודיעו לסבים בשובר הנ"ל:

היה זה סופ"ש מתוכנן היטב ע"י בני המשפחה בלבד. הדבר התנהל בצורת המשחק "המרוץ ל-70" (על בסיס "המרוץ למיליון") משולב עם "סימני דרך" כשכל החידות התייחסו לאתרים לאורך הדרך ממקום מגורנו בצור יצחק עד לווילה מדהימה עם בריכה מחוממת בישוב "נתיב השיירה" שליד נהרייה. כמובן שלסבים לא היה מושג לאן נוסעים. הם נאלצו לפתור כתבי חידה לאורך כל הדרך. נפגשנו בשעה 8:00 במגרש חנייה שביציאה מהישוב, מצוידים בצידניות עם ארוחת בוהריים ויצאנו לדרך בשיירה של שלוש מכוניות.

ואלה התחנות שהובילו למטרה הסופית:

1.   מוזיאון ההעפלה בחיפה

2.   המגדלור

3.   פארק הכט

4.   אנדרטת השריפה הגדולה בכרמל

5.   אנדרטת אלכסנדר זייד

6.   נתיב השיירה

אחרי ארוחת ערב שהוכנה ע"י צוות השפים המשפחתיים, התיישבנו בסלון והסבים, בעזרת הילדים והנכדים, פתרו חידות נוספות כשכל פתרון הוביל לזיכרונות מעברם ולמתנות עבורם.

למחרת בבוקר אכלנו ארוחת בוקר מדהימה, שהוכנה ע"י סבא-שף והסו-שפיות שלו ואחר-כך בילינו את כל היום בבריכה החמה עם גיחות לג'קוזי וביקור בחוות הסוסים הקטנה, הממוקמת אף היא בחצר הווילה.

במהלך היום גם שיחקנו במשחק משפחתי, בו היינו צריכים לזהות מתוך תמונות את כל אחד ואחת מבני המשפחה, כאשר כל התמונות צולמו בגיל שנה לערך לחבר לכל תמונה שם ותאריך לידה.

הזוית האישית

סיפורי העלייה לארץ ישראל במשפחתנו תועדו במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.