מאגר סיפורי מורשת

סיפור העלייה של סבתי שושנה ארזוני מעיראק לארץ

שמה של סבתא שלי הוא שושנה וסיפורה הוא על העלייה מעיראק.

סבתא שלי נולדה בעיראק בשנת 1943. בסוף שנת 1949 המשפחה של סבתי החליטה לעלות לישראל. סבתי עלתה יחד עם אבא שלה, אמא שלה ואחיה, חבריה נשארו בעיראק. הם החליטו לעלות לארץ משום שלאט לאט נוצרה אנטישמיות והחלו כל מיני התנקלויות ביהודים. הם עלו על המטוס השני שיצא מעיראק מהעיר בצרה. מהעיר, הם נסעו באוטובוס עד לשדה תעופה והם הגיעו אליו ב-23:00 בלילה. בשדה היה מזג אויר סוער ורוחות חזקות. משדה התעופה הם עלו למטוס לקפריסין ומקפריסין הגיעו לארץ. המשפחה הגיעה קודם כל לשער עלייה, שם קיבלו אותם ורשמו אותם כתושבי מדינת ישראל.

הם קיבלו אוהל וגרו בו אבא שלה, אמא שלה, היא ואחיה. הם אכלו שם בחדר האוכל והם היו מקבלים את האוכל שלהם דרך החלון. לילדים הצעירים ולתינוקות, המבוגרים היו הולכים בשעה 15:00 ומביאים להם דיסה. בנוסף, הייתה להם חוברת תלושים שבה היו כל מיני מצרכים ודברי מזון. איתם הם היו הולכים למכולת והיו מקבלים בתמורה להם, את מה שביקשו. בנוסף, הם סבלו מחוסר תאורה, בגלל שלא היה חשמל כמובן, אך דווקא מקור לא סבלו משום שהביאו להם סמיכות להתחמם. באוהל הם היו רק כמה חודשים ויחד איתם עוד הרבה משפחות שלא הכירו. כולם גרו אחד ליד השני.

סבתא בצעירותה

כאשר עברו לפרדס חנה הם ישנו באוהלים שבתוך צריפים בערך כשנה וחצי. במעברת שפרעם הם ישנו בצריפים קצת יותר גדולים ויותר חזקים במשך כמה שנים ולבסוף העבירו אותם לעמידר שבקריית אתא, שם הם גרים עד היום. המעברים ממקום למקום כל כמה שנים או חודשים, היו דבר לא פשוט עבור סבתי ואף מעייפים וקשים.  רק כאשר סבתי התחילה ללכת לבית ספר, היא התחילה ללמוד עברית יחד עם כל הילדים שעלו ולא דיברו בעברית. העלייה הייתה חוקית ולא היה צורך להסתיר את העובדה שהם עוזבים את עיראק.

עם כל הקושי כשסבתי מתארת את תקופת העלייה, עדיין היא נזכרת בתקופה הזו בגעגוע. היא טוענת שאפילו נהנתה בתקופה הזאת, כי היו איתה עוד משפחות וחברים רבים שהיא הכירה במהלך הזמן.

סבתי היום

 הזוית האישית

הסיפור תועד ע"י הנכד אופיר ארזוני, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שהתקיימה בבית הספר מקיף העמק המערבי ביפעת בהנחייתו של המורה רומן בן צלן.