מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עליית יהודי ברית המועצות

אני וסבתא
המשפחה של סבתא
ילדותי, יהדותי בצל האנטישמיות והציונות שלי       

שמי אמה ששון (לבית ונדל) נולדתי בבַּתוּמי בגיאורגיה בשנת 1956 להוריי מרים ושבתאי חחיאשווילי, אני הבת היחידה להוריי. עוד בהיותי תינוקת הוריי התגרשו כעבור שנה וחצי. אמי ואני נסענו למוסקבה מגיאורגיה, עד גיל 9 חייתי יחד עם אמי היקרה, מרים ונדל.

החיים בבית היתומים 

אמי חלתה במחלה קשה ואז רשויות הרווחה העבירו אותי ישר לבית היתומים "הכוכב האדום". שהיתי בבית היתומים עד גיל 12, התקופה היתה מאוד לא נעימה, חייתי בצל האנטישמיות, הייתי היהודייה היחידה וסבלתי מהתעללות נפשית ופיזית. היה מאוד קשה לי בזמן חלוקת המזון שניתנו לנו בבית היתומים (אפשר לומר שכמעט לא ניתן לי מפני שהייתי יהודייה). לא היה אף אחד שיכל לתמוך בי רגשית ונפשית, היה להם מאוד נוח להתעלל בי כקורבן בשל היותי יהודייה, וכך למדתי איך לשרוד.

היות ואמי חלתה במחלה קשה, היא דאגה לי מאוד ומצאה לנכון לפנות שוב לרשות הרווחה, לידע אותם על קיומי בבית היתומים ולהעביר אותי לחזקת אבי, שלא יהיה מאוחר מידי (אני לא ידעתי בכלל על קיומו ,תמיד אמרו לי שאבי נפטר).

הצמאון להתאחד עם בני משפחתי

מרגע שהודיעו לי שאני עוזבת את בית היתומים, בגיל 12 הייתה לי משימה בלתי אפשרית להגיע לגיאורגיה. נסעתי 12.5 ק"מ לבד מבלי שמישהו לווה אותי לאורך כל הדרך. קבלתי את הכתובת של אחי החורג והגעתי אליו בכוחות עצמי. כשהגעתי לאחי היו לי ציפיות גבוהות שמישהו (אולי אבא) יקבל אותי בברכה, אך לצערי התבדתי, אבי לא היה מוכן לקבל אותי אליו בכלל.

כל המשפחה שלי בגיאורגיה

תמונה 1

בינתיים, אחי החורג ואשתו אמצו אותי כבת, הם דאגו לי לחינוך ולא החסירו ממני כלום. ואז נכנסה לתמונה אשתו השלישית של אבי, חנה שמה, שהיתה עקרה, היא שכנעה את אבי לקבל אותי בחזקתם ואבי נעתר לבקשתה. בגיל 12 עברתי להתגורר אצל אבי. תוך 3 חודשים למדתי את השפה כדי שאוכל להשתלב בבית הספר ושם חייתי עד גיל 16. אשתו, חנה, התייחסה אליי מעל ומעבר, דאגה לכל מחסורי ולא נתנה לי להרגיש לא רצויה .אהבתי אותה מאוד ותמיד קראתי לה אמא. הוריי עלו לארץ בשנת 1973, 3 חודשים לפני מלחמת יוה"כ. הייתי עם אמי "המאמצת"  בקשר מאוד טוב וסעדתי אותה עד לפני 4 שנים כשנפטרה.

אני בעלי ז"ל ואמי הביולוגית ז"ל

תמונה 2

אני נשארתי בגאורגייה. בקרב יוצאי גיאורגיה הייתה אמונה הזויה כשנערה מגיעה לגיל 17-18 ולא מתחתנת אז היא נחשבת לפגומה ולכן בגיל 16 התחתנתי ונולדו לי 2 בנים עליתי עם שני ילדיי ולאחר חצי שנה נהרג בעלי הראשון בתאונת-דרכים.

באותה תקופה, בשנת 1972 ברה"מ אישרה יציאה של יהודים מגבולותיה אל ארץ ישראל לבקשתה של רה"מ גולדה מאיר. התהליך היה מייגע עד שהצלחנו לקבל את הוויזה, אבל לא ויתרנו על חלומותינו לחיות במדינת היהודים.

בעלי ושני ילדיי לפני העלייה לארץ

תמונה 3

ובשנת 74' עלינו ארצה. אמי, הביולוגית, מרים ונדל ז"ל לא הורשתה לעלות לארץ ע"י השלטונות הרוסיים, מפני שהייתה פרטיזנית בזמן השואה. כל משפחתה נספתה בשואה. היא הייתה היחידה ששרדה, ואז הייתה צריכה להתמודד עם האובדן הקשה. כשנודע לאמי שבעלי נהרג ונותרתי עם שני ילדיי היא קבלה שברון לב ונפטרה.

אני ואמי

תמונה 4

חשוב לי לספר ולתעד שלאבי היו 4 ילדים מאשתו הראשונה (לפני שנישא לחנה).  לצערי הוא  לא דאג להם. אמם נפטרה והילדים נשארו יתומים ללא אב ואם. סבא וסבתא, מרדכי ורחל  ז"ל, שלא הכרתי אותם, דאגו לטפל בהם.

כולם חיים כאן בארץ ועד היום אני בקשר מאוד טוב עם אחיי ואחיותיי. מאז ועד היום אני מתגוררת בבאר שבע. התחתנתי בשנית ונולדו לי עוד שני ילדים, בת ובן, בסה"כ יש לי 4 ילדים ו-9 נכדים שיהיו בריאים.

בחרתי בשירה של עופרה חזה – מישהו הולך תמיד איתי, המבטא את הרגשתי

הזוית האישית

אמה, אווה: אני פטריוטית, ציונית, גדלתי אותם לאהבת הארץ אהבת חינם. אני מספרת את סיפורי לנכדיי כשרידה האחרונה של אמי מרים ונדל ז"ל, ניצולת שואה. הצלחתי להקים בגאווה רבה שבט משלי וחשוב לי שילדיי ונכדיי ימשיכו כמוני לאהוב את הארץ וילמדו להעניק ולתת אהבת חינם. מאמינה שגם הדורות שיבואו אחרי יכירו וילמדו מההיסטוריה שלי ומדרך האהבה שלי לאהוב את הארץ הזאת .

בנגל: הייתה לי חוויה להיות לצידה של סבתא בתכנית הקשר הרב דורי. למדתי את הסיפר על חייה של סבתא, שלא הייתי מודע לו. ואני אוהב אותה יותר מתמיד.

מילון

בַּתוּמי
בַּתוּמי (גאורגית: ბათუმი, עד שנת 1936 נקראה בַּטוּם) או בטומי היא עיר נמל לחוף הים השחור ברפובליקה האוטונומית אג'ריה שבגאורגיה, ומשמשת כבירתה. בתומי היא התחנה האחרונה בקו הרכבת הטרנס-קווקזי והיא נמצאת בקצה הסופי של צינור הנפט בקו-בתומי. העיר ממוקמת כ-20 קילומטרים מגבול גאורגיה-טורקיה. ויקיפדיה

ציטוטים

”"מישהו הולך תמיד איתי..."“

הקשר הרב דורי