מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

טיול ליוון שהסתיים בעלייה לארץ ישראל

סבתא אריאלה ועדי בתכנית הקשר הרב דורי
סבתא אריאלה ועדי
סיפורה של סבתא אריאלה (ארלט)

שמי אריאלה קרן, שם ילדותי היה ארלט ושם משפחתי היה בואדר, עם הגיענו לארץ ישראל לקיבוץ עין המפרץ, הוריי התבקשו להחליף את שמי והשם הכי קרוב היה אריאלה, כך קראו לי עד כיתה ח׳. לילדים היה מאוד קשה לבטא את השם אז הוסיפו לשמי את האות י׳ ומאז שמי אריאלה. ביום שישי בתאריך 03.09.1948 בצהריים, בבית החולים היהודי, נולדתי להוריי מוריס (משה) ואינס בואדר. באותה תקופה גרנו ברחוב פרוק בקהיר. אבא שלי מוריס בואדר, נולד באלכסנדריה לסבי וסבתי יעקב ושמחה בואדר. סבי יעקב מירושלים, וסבתי שמחה מחיפה עברו לגור במצרים עקב השלטון הטורקי בארץ ישראל. אמא שלי, אינס בואדר גם היא נולדה באלכסנדיה למשפחת מיזן שבאו מהאי קורפו על יד יוון. סבתי מרגלית וסבי מרקו גרו באלכסנדריה אשר במצרים.

אני הבת השנייה במשפחה, יש לי אח גדול – יעקב (1947) ושני אחים קטנים – מרקו (1953) ומגי (מרגלית, 1956). כולנו נולדנו במצרים. גרנו בבית אחד עם סבא וסבתא והיינו משפחה דתית-מסורתית. בכל יום שישי ושבת הלכנו עם אבא וסבא לבית הכנסת. אבי מוריס, היה סוחר בדים, הייתה לו חנות בדים בשוק של קהיר ומדי פעם בחופשות הייתי הולכת איתו לחנות. החנות הייתה בין כל הסוחרים המצריים. הייתה שם תחושת ביטחון עד לעליית שלטון המנהיג עבדל נאצר אשר רצה להתנכל ליהודים.

במצרים, למדתי בבית ספר יהודי בגן ובכיתות א-ב. בשנת 1955 היו רוחות מלחמה ואבא שלי הרגיש שהמצרים עלולים להתנכר ליהודים. הוא הרגיש שזה הזמן לעשות צעד ולצאת בשקט ממצרים לפני שיפגע על ידי השלטון העוין. אבי החליט לעלות לארץ ישראל בצורה חשאית. סבי מרקו הציע לנו לשוט ליוון כביכול לחופשה, שממנה לא נחזור למצרים, אלא נשוט אל צרפת, נשהה שם במחנה מעבר ואז נשוט אל ארץ ישראל. יצאנו ממצרים באנייה לכיוון יון ואני זוכרת שבכיתי מאד כי היה לי קשה להיפרד מסבתא שמחה. לא ידעתי מתי נוכל לפגוש אותה שוב, והייתי מאוד מאוד עצובה.

סבתא אריאלה והנכדים

תמונה 1

ביוון טיילנו ושהינו במלון עם סבא מרקו וסבתא מרגלית. אחרי כחודש הפלגנו באנייה מיוון למרסיי שבצרפת, שם היה מחנה מעבר "קון דה גראנד ארנס" (בצרפתית: Le Camp Du Grand Arénas) של הסוכנות היהודית שעזרה לכל היהודים לעלות לארץ ישראל. היינו באוהלים במחנה המעבר עד שיתפנה מקום על האנייה. עלינו לארץ ישראל בשנת 1956, בהפלגה על האנייה האיטלקית מספיה (באיטלקית: Messapia) ובתאריך 30.10.1956 הגענו ארצה. במהלך ההפלגה מצרפת לישראל, הייתה סערה גדולה בים וכל הציוד שלנו התקלקל, בערב הגעתנו לארץ הייתה הפגזה של המשחתת "איבראהים אל אוול" על נמל חיפה. בעקבות זאת, היה חושך מוחלט ונשמעו אזעקות ולא יכולנו לרדת מהאנייה, נאלצנו לחכות על האנייה ולמחרת רק לרדת ממנה.

את פנינו קיבלו דודתי (אחות של אמי) שרה רוזנפלד. עברנו לקיבוץ עין המפרץ שנמצא על יד עכו. בקיבוץ היה לנו צריף קטן לכל המשפחה. זה היה חורף מאוד קר וקפאנו מקור כי לא היו לנו שמיכות או אמצעי חימום והגשם דפק בחוזקה על הצריף. רק בבוקר שאחרי דודה שרה הביאו לנו תנור חימום נפט ושמיכות חמות ואז לקחה אותנו לארוחת בוקר בחדר האוכל של הקיבוץ. כל חברי הקיבוץ מאוד התעניינו בנו מפני שהיינו לבושים בבגדים מאוד יפים, מה שלא היה מקובל בקיבוץ. בקיבוץ כולם התלבשו באותם בגדים. כל ילדי הקיבוץ היו בבתי הילדים ואנחנו פתאום הופענו עם המבוגרים, זה היה מאוד שונה ומשונה בעיני חברי הקיבוץ. כעבור יום, קיבלנו בגדים של ילדי הקיבוץ ואת כל הבגדים היפים שהבאנו מחו"ל מסרו לקיבוץ. היינו מאוד מאוד עצובים שלקחו לנו את הבגדים.

סבתא אריאלה ועדי ביום הולדתה ה-10 של עדי

תמונה 2

היינו בקיבוץ כמה חודשים, אמי הרגישה מאוד בטוחה בקיבוץ כי זו הייתה תקופה של צנעה ובקיבוץ יכולנו לקבל את כל הצרכים שלנו, אבל אבי לא הסתגל לתנאי הקיבוץ, לא התאים לו לאכול את האוכל שהכינו בקיבוץ ולעבוד בחקלאות כפי שהוצע לו. לכן רצה לעזוב את הקיבוץ למצוא עבודה ומקום מגורים אחר. לאחר תקופה קצרה עזבנו את הקיבוץ ועברנו לגור בעכו. אחות של אבא שלי גמילה-יפה גרה בעכו והוא רצה ללכת לגור על ידה. אבא שלי פנה לסוכנות היהודית שתאפשר לנו לקבל דיור מתאים אבל לא היו דירות, לכן שיכנו אותנו בפחון במקום שנקרא מעברת רסקו בעכו.

הפחון היה עשוי כולו מיריעות פח והיה בגודל מאוד קטן, כשמונה מטרים רבועים. בפחון לא היה ברז מים או שירותים וכמובן שלא הייתה גם מקלחת. גרנו שישה אנשים בפחון שהיו בו רק שלוש מיטות ולול. הייתה לנו פינה קטנה שבה הייתה פתיליית נפט שבה אימא שלי הכינה לנו אוכל. התרחצנו במקלחת משותפת מחוץ לבית, שם היו גם שירותים משותפים לכל תושבי המעברה. הייתה לנו ברזיה משותפת לכל השכנים ששם רחצנו כלים. כך גרנו שלוש שנים, בחורף נזלו מים שהרטיבו את המיטות ובקיץ היה לנו מאוד חם.

כעבור שלוש שנים עברנו לשיכון צפוף ברחוב בבל 17, דירה בת שני חדרים עם שירותים ומטבח. בעכו התקבלתי לבית ספר יסודי "עליה שנייה" לכיתה ב'. למדתי מאוד מהר את השפה העברית אבל התקשיתי ללמוד קריאה. שני אחיי למדו גם בבי"ס עליה שנייה. סיימתי  את כיתה ח' ועברתי ללמוד בתיכון. התיכון היה בעיר כשאנחנו גרנו בשיכון. כמובן שלא הייתה תחבורה ונסענו באופניים או שהלכנו ברגל אל בית הספר.

המשפחה

תמונה 3

אחרי סיום הלימודים עבדתי בעיריית עכו. בגיל 22 התחתנתי עם מנחם קרן (לשעבר קליין) ונולדו לנו שלושה ילדים. חגי (אבא של עדי, עידו ושקד), נועה האמצעית ולירן הצעיר (אבא של בועז, דורון וזיו). מאז עבדתי כ-40 שנה בבנק דיסקונט ולפני כשש שנים פרשתי מעבודתי ואני מקדישה זמן לששת הנכדים המקסימים שלי. כיום אני גרה בקריית מוצקין, נוסעת לטיולים בארץ ובעולם ומבלה עם המשפחה האהובה שלי.

הזוית האישית

סבתא אריאלה: קוראים לי אריאלה קרן ואני סבתא של עדי שלומדת בכיתה ה׳ בבית ספר החיטה בזיכרון יעקב ומשתתפת ביחד איתי בתוכנית הקשר הרב דורי עם המורה סיגל חלפון. עדי נכדתי היא בתו של בני הבכור חגי ושל תמי כלתי. עדי היא הבת הצעירה מבין הילדים. יש לעדי שני אחים, עידו שעכשיו בן 17 ושקד שעכשיו בת 15.

מילון

מחנה מעבר / מחנה עולים
מחנות עולים היו למקומות היישוב הזמני של העולים החדשים, שהגיעו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

ציטוטים

”סבי מרקו הציע לנו לשוט ליוון כביכול לחופשה, שממנה לא נחזור למצרים“

הקשר הרב דורי