מאגר סיפורי מורשת

זה סיפור על סבתא רבתא לולה וסבא רבא דונק (הוריו של סבא שלי), אשר היו בני זוג לפני תקופת השואה ושהו יחד בגטו בפולין במחנה עבודה, ובהמשך במחנה ריכוז בגרמניה.

נישואים בגטו

במהלך שהותם בגטו בפולין למדו השניים, מתוך שיחות עם אנשים בסביבתם, והבינו שיש להם סיכוי טוב יותר להינצל אם יהיו זוג נשוי. אבל הייתה בעיה, איך קונים טבעת כשהם בגטו ואיך משיגים רב אשר יסכים לחתן אותם?

הייתה איתם בגטו קרובת משפחה נשואה והיא החליטה להוריד את טבעת הנישואין שלה ולתת אותה להם על מנת שיוכלו להינשא, למרות שחוקי היהדות מחייבים קניית טבעת ולא העברה.  בגטו לא היו  תנאים שאפשרו קנית טבעת אך נמצא רב שהסכים לחתן אותם בחשאי.

סבא רבא דונק עבד בגטו בצוות הרפואי. בזכות הקשרים שיצר הוא הצליח לסייע לסבתא רבתא לולה, לעבוד כאחות.

סבתא רבתא לולה, ניצלה ע"י הרוזן האנגלי ברנדוט אשר לקח קבוצת נשים מהגטו והעביר אותן לשבדיה. וכך אומצה סבתא לולה כמו בת  ע"י ויראן וסימון, זוג נוצרים נפלאים מעיירה קטנה ורחוקה בשם סאנדוויקן – Sandviken (אשר התפרסמה בגלל מפעל חיתוך המתכות הידוע בעולם –  סנדוויק). סבתא רבתא לולה חיה אצלם במשך כשנתיים בלי לדעת מה עלה בגורל בעלה, סבא דונק.

עם תום המלחמה, סבא דונק עלה ארצה ועבר לגור בבית אשל, ליד באר שבע, ושימש כרופא של שלושת היישובים, "שלוש הנקודות" (כך הן כונו): גבולות-רביבים-בית אשל, ולא ידע מה עלה בגורלה של אשתו לולה. בית אשל הפך לאתר מורשת ובשרידים שם נותרה המרפאה ונתלה שמו של סבא רבא שלי.

במהלך חיפושיו נודע לדונק, לגמרי במקרה, כי אשתו בשבדיה. בעזרת חילופי מכתבים ביניהם, וקבלת סרטיפיקט, אשרה מיוחדת של הבריטים ששלטו בישראל,   סבתא לולה עלתה ארצה והתאחדה עם בעלה, סבא דונק, בבית אשל.

שם גם נולד האח הבכור של סבא שלי – שמעון. סבתא לולה וסבא דונק ובנם התינוק שמעון, עברו לנס ציונה ושם גם נולד סבא אבי. נס ציונה הייתה מושבה קטנה באותם ימים ועם השנים הפכה ל"עיר עם לב של מושבה". אימא שלי  למדה, גדלה, הלכה לצבא ובהמשך לאוניברסיטה ולעבודה. אנחנו, משפחת שוגר, גרנו בבית של סבא וסבתא למשך תקופות מסוימות עד למעבר למושב ערוגות.

בשנת 1972 סבתא דינה וסבא אבי החליטו להתחתן ושיא ההתרגשות בחתונה היה לארח את  אורחי הכבוד של החתונה – ויראן וסימון "ההורים המאמצים" של סבתא רבתא לולה, אשר הגיעו במיוחד משבדיה הרחוקה.

הזוית האישית

אבי: חזרנו ביחד לגיל הצעיר שלי לשיחות ולחוויות המשותפות. כל שבוע אני לומד מנועם משהו חדש וזה שומר אותי צעיר ומעודכן נועם: אני יכולה לספר לסבא כל דבר כי אני יודעת שהוא תמיד שם בשבילי.