מאגר סיפורי מורשת

אמי נולדה בפראג, צ'כיה, למשפחת האן בתאריך 26/02/1921. הוריה: ויקטור האן ומרגרט האן. משפחה בורגנית לא שומרת מיצוות שחייתה ברובע העתיק של פראג סמוך לבית הכנסת פנקס.

היו למשפחה שלוש בנות: אדית הבכורה והתאומות אווה ו-ווירה. שמה של אמי עוברת לחוה. שלושתן למדו בב"ס עירוני טוב, רכשו הרבה השכלה כללית ושפות והיו מחוברות למועדוני ספורט יהודיים בעיקר ל"הגיבור פראג". בנעוריהן הצטרפו לתנועת "תכלת לבן" הציונית.

עם פלישת הגרמנים לפראג הופסקו לימודיהן. אמא הייתה בכיתה י"א. עם הקמת הגטו בטרזין נשלחה המשפחה לשם ואמא נשארה אחרונה עם חברה ינדה שנישאה לו בשנת 1942. אחותה הגדולה כבר נישאה לפני כן. בשנת 1943 יצא המשלוח האחרון לגטו ועליו אמי ובעלה. לאחר חיסול הגטו נשארה אמי עם עוד כ-3000 יהודים שהיו חיוניים לגרמנים ועסקה בתפירה ותיקון מדי הצבא הגרמני. משפחתה ובעלה נשלחו להשמדה. אחותה התאומה הספיקה לעלות לארץ לפני המלחמה וניצלה. אחותה הגדולה ניצלה. אמה והסבים נרצחו באושוויץ. בעלה נלקח למחנה אחר ושם נרצח.

לאחר השחרור מהגטו פגשה בפראג את אבי והם שזרו את חייהם ביחד והקימו משפחה. בפברואר 1947 עלו ארצה בעלייה בלתי לגאלית והגיעו לקיבוץ העוגן להתיישבות הראשונה ליד כפר סבא. לאחר העלייה לקרקע בעמק חפר הצטרפה אמי עם בנה הבכור, אחי גדי, לקבוץ העוגן בעמק חפר. בשנת 1952 נולדו להם תאומים, אני ואחי יפתח.  אבי נפטר בתאריך 1-לאוגוסט 2007. אמי נפטרה בהעוגן בתאריך 2-יולי 2018.

טבעת הזהב של אמא

אספר לכם סיפור על טבעת זהב. טבעת זהב אמיתית, מקושטת בריקועים ושם חקוק בתוכה. טבעת שחצתה את גבולות הזמן והמרחקים וגילתה סוד משפחתי עלום ועצוב.

גילינו אותה במקרה, ביום מיוחד לכולנו, יום שבו אנו זוכרים את בני משפחותינו ואת כל היהודים שנספו ביום השואה.

כבת לניצולי שואה, עברו הסיפורים המשפחתיים מדור לדור. מטבע הדברים סיפרנו אותם בימי הזיכרון והם נצרבו בזיכרון המשפחתי. כשנולדו הנכדים, סיפרתי להם לאט לאט את קורות המשפחה, אך את סיפורי המלחמה העברתי במינונים קטנים, כדי לא להבהילם ולהפחידם.

לפני שנתיים, החלטתי לעשות מעשה. הוצאתי מהארון תיבת עץ קטנה ופתחתי אותה יחד עם נכדי. הרמנו את המכסה והתחלנו להוציא חפץ אחר חפץ. הוצאנו דפי נייר כתובים בעברית בכתב ידה של אמי, הוצאנו פנקס קטן ובו יומן בכתב ידה בצ'כית  של אמי – רשימות מן הגטו, הרמנו את הטלאי הצהוב שענדה אמי בגטו טרזינשטאט, מצאנו קופסא קטנה ובתוכה עיטורי גבורה של ממשלת סלובקיה לאבי הפרטיזן, וכך לאט לאט רוקנו את התיבה.

לבסוף, הוציאה נכדתי זיו קופסה קטנטנה, פתחה אותה וקראה: "סבתא, יש כאן משהו נוצץ!" כולנו קפצנו לראות מה יש שם, וזיו שלפה בידה הקטנה טבעת זהב. טבעת יפיפייה , מרוקעת ובתוכה חקוק שם: Yenda .

"מה זה סבתא "?שאלה. "של מי זה? ידעת שיש פה טבעת זהב?"

עצרתי את נשימתי. ידעתי מי האיש ששמו חקוק על הטבעת, שמעתי מאמא את שמו של האיש וסיפורם המשותף, אך לא ידעתי שהטבעת קיימת.

אמי הייתה בזמן הזה בערוב ימיה, בצלילות חלקית, ולא יכולתי כבר לבקש ממנה מידע. אך מה שידעתי, זרק אותי לאחור, למרחק של שנים רבות, ל – 1942 בפראג, לנישואי אמי עם אהובה Yenda, חתונה שנתתי לה את השם: "חתונה בצל הגרדום".

עובדה זו התגלתה לי ולאחי רק בהיותנו בוגרים, כבדרך אגב. הייתי ילדה סקרנית ואהבתי לדפדף באלבומי המשפחה. ושם היה משהו מוזר שמשך את תשומת ליבי. תמיד שמתי לב לדף מסוים שבמרכזו הייתה תמונה גדולה של גבר צעיר וסביבו תמונות קטנות של חברים וחברות. מי זה אמא? שאלתי. "אה, חבר מהתנועה". ענתה לי. אבל בחושי הבחנתי שמשהו בתשובה מהוסס ולא כשורה.

כך עברו השנים, לא חיטטתי ואמא לא סיפרה יותר, עד שהחלטנו לנסוע למסע שורשים בצ'כוסלובקיה בשנת 1995. התכוננו, הוצאנו מפות, סימנו מסלולים וביקורים אצל קרובים שנשארו שם, וביקורים באתרי המלחמה ששם עברו הורי את המלחמה. פתחנו עוד פעם את האלבומים כדי לזהות את הקרובים שנשארו בחיים, ושוב התמקדה תשומת ליבי בתמונה של האיש הצעיר. "אמא, ספרי לי מי זה." ביקשתי שוב. והפעם, אמא הרימה את הראש ואמרה שלוש מילים: "זה היה בעלי". אמרה ולא יספה. הידקה שיניים, ויותר לא אמרה דבר וחצי דבר על האיש.

מסענו היה גדוש באירועים, מפגשים וסיפורים, אבל לא נאמרה אפילו חצי מילה על האיש ההוא.

עברו למעלה מעשרים שנה. אבי נפטר ממחלה ובתום ימי השבעה, תפסה אותי אמא בידי, הושיבה אותי לידה, הוציאה תיבת עץ קטנה ואמרה: "יש לי מה לספר לך". פתחה את התיבה ובתוכה היו הטלאי הצהוב מהגטו, מסמכים ויומן, והעיקר, תמונת החופה והנישואין שלה  משנת 1942 עם אהובה ששמו היה Yenda. אמא לא לבשה שמלה לבנה. היא לבשה חליפה שחורה אלגנטית וכך גם Yenda ומעט המוזמנים שכללו את סבתי, דודתי ובעלה. לכולם היה תפור הטלאי הצהוב על ד"ש הבגד. לאמא היה זר פרחים קטן ביד והייתה יפה כל כך.

התמונה החגיגית של שני הצעירים היפים הייתה יכולה להיות סמל האושר. אך היה טלאי צהוב על הבגד. והמשמעות ברורה: חתונה בצל הגרדום!

אמא סיפרה לי עליו. מי הוא היה, כיצד הסתתרו בפראג בזמן המלחמה עד שגורשו לגטו טרזין בשנת 1943, כיצד עברו את השנה הראשונה בגטו, עד ששולח למחנה ונרצח שם.

סיפרה לי כיצד קבלה את הידיעה הרשמית על מותו לאחר שחרור הגטו כשהלכה לחפש מה עלה בגורל יקיריה. דברנו המון. אך את הטבעת לא הראתה לי. הייתכן שלא זכרה על קיומה?

אמא אהבה לספר בנימה אופטימית ומבודחת כיצד לאחר ששוחררה מהגטו פגשה את אבי, כיצד עשתה לפרטיזן המשוחרר סיור בפראג היפה וכיצד התאהבו ודרכיהם לא נפרדו עד יומם האחרון. לא העזתי לשאול אותה מדוע לא סיפרה לנו אף פעם על אהובה  -בעלה שנרצח. מה הרגישה? מדוע שתקה כל השנים ופתחה את הסיפור רק לאחר מות אבי. האם הרגישה אשמה?

התעלומה תישאר כנראה לא פתורה.

לפני שלוש שנים, טבעת הנישואין ל – Yenda נמצאה על ידי הנינה שלה ביום השואה. במרחק 76 שנים השלמנו משהו, נתנו  כבוד ויד ושם לחלק מהותי מעברה של אמי.

סגרנו מעגל.

הזוית האישית

נעמי הלוי: קישור לסיפור הנוסף שהעלנו  סבתא שלי שובבה.