מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

טבעת אחת, חתונות רבות

רוני בצעירותה
רוני ומשפחתה
נעמי בוטבין מספרת כיצד להוריה היה חלק בהתהוות קיבוץ יגור

הסיפור אותו אגולל חל בתקופת מאבק המחתרות על עצמאותה של מדינת ישראל, בימים שלפני קום המדינה. מזלי קבע שנולדתי לתוך תקופה מהסוערות ביותר בתולדות עמנו.

השנה היא 1944 – באירופה מתחוללת מלחמת העולם השנייה. היטלר, בשנאתו העיוורת, פועל במלוא המרץ להשמדת יהדות אירופה. כאן בישראל, החלו להגיע שמועות על הנעשה בגטאות ובמחנות ההשמדה. היישוב סרב להאמין כי תיתכן השמדה המונית של עם והעולם כולו שותק.

אבי – יואל רוטשטיין, ואמי – דבורה שפירא, הגיעו ארצה מפולין כחלוצים ציוניים, מגשימי חזון ההתיישבות בארץ ישראל. הם עזבו משפחות חמות ובתים מבוססים, עברו עוד בפולין "הכשרה" שתכין אותם לחיים הקשים ולאתגרים המצפים להם בארץ. זאת, למורת רוחם של הוריהם שלא הבינו מה רע בגולה. הם התיישבו (כל אחד לחוד…) בקיבוץ יגור למרגלות הר הכרמל.

יתכן שחלק מכם שמע על הקיבוץ או אפילו ביקר בו. אין הקיבוץ של היום מזכיר, ולו במעט, את הקיבוץ בראשית דרכו. חיים של עוני ומחסור היו מנת חלקם. כל שני רווקים "זכו" באוהל ששימש להם בית. כל שאר הרכוש היה משותף, כולל הבגדים שעל גופם. הילדים שנולדו במרוצת הזמן, גודלו והתחנכו על ידי מטפלות. הלינה הייתה משותפת. את ההורים ראו הילדים רק שלוש שעות אחר הצהריים.

כל החברים היו צעירים אידיאליסטים וחדורי רוח הקרבה ונתינה. בסתר, הרחק מעיני הבריטים או הערבים, נהגו להתאמן במעט הנשק שהחביאו ב"סליק", כדי להגן על עצמם מפני הפורעים הערבים שמפעם לפעם התקיפו את המשק וכדי שיוכלו, בבוא היום, להשתתף בשחרור ארץ ישראל והקמת מדינה עצמאית משלנו.

אם אבי, שרה רוטשטיין, דאגה לשלום בנה. היא לא הסתפקה במכתבים והפליגה כשבועיים באונייה כדי לבקרו ולראות במו עיניה כיצד הוא חי. היא הזדעזעה מתנאי הקיום הקשים בקיבוץ וביקשה ממנו שיחזור עימה לפולין המיטיבה. כמובן שתחנוניה לא הועילו והיא נסעה מפה בלב שבור, רק כדי להגיע עם נעילת שערי פולין, הישר לזרועות הצבא הנאצי שכבש את פולין. היא נספתה בשואה עם כל בני משפחתה. לימים, קינאתי בחברותי שזכו לסבא וסבתא, שנלקחו ממני טרם לידתי. כיום, בשל כך, העונג שלי בבילוי עם נכדיי גדול כפליים.

דבורה אמי, שהייתה רווקה נאה, ראתה איך יואל מתייחס לאמו כשהייתה בארץ, כיצד הוא חולק לה כבוד ודואג לה, ונפלה שבי בקסמו. האהבה פרחה בין השניים ויחד עם עוד זוגות מאוהבים שהחליטו להתחתן, נסעו במשאית של המשק למשרדי הרבנות בחיפה, ובאותה טבעת השיאו אותם בזה אחר זה, כדי לא להשבית חלילה את העבודה יותר ממה שהכרחי.

הזוג הצעיר קיבל מוועדת השיכון אוהל החצוי לשניים במחיצת בד, כשמהצד השני השתכן לו רווק. לסוג כזה של דייר קראו "פרימוס", על שם פתילייה בשם זה הניצבת על שלוש רגליים. מפעם לפעם נאלץ אבי "לשחד" אותו בסיגריה שייצא מעט לשוח כדי שהם יוכלו לקיים מצוות "פרו ורבו"… כך נולד בשנת 1939 אחי הבכור – אורי, כשם הילד הנכסף לו ייחלה המשוררת רחל.

בימים הייתה אמי מטפלת בתינוקייה ואבי עבד בבניין. לא היו מספיק מקורות תעסוקה בתוך הקיבוץ וחלק מהחברים נשלחו לעבודות חוץ, רק שיוכלו להכניס מעט כסף למשק.

בלילות שמרו בתורנות בתוך שוחות שהיו חפורות שתי וערב בתוך המשק וסביבו. לילה אחד, כשאמי הייתה בעמדת השמירה, היא זיהתה לאור הירח דמויות עטויות כפייה ועל כתפיהם רובים. מרוב בהלה ירתה ירייה אחת באוויר שפתחה בהתקפת נגד קשה על המשק. ברור שמיד נחלצו לעזרתה כל הגברים אוחזי הנשק בקיבוץ וההתקפה נהדפה.

כשאמי הרתה אותי בשנת 1944, היה מחסור חמור במזון והונהג משטר צנע, כדי לאפשר קיום מינימאלי. נשים הרות "זכו" לכוס חלב וביצה שלמה (!) ליום… אמי הביישנית סיפרה איך האקונומית (אחראית על מחסן המזון של המשק) הייתה קוראת לה מקצה חדר האוכל לעיני ואוזני כולם: " דבורה, את בהריון, בואי לקבל את כוס החלב והביצה שלך!" במרבית המקרים ויתרה אמי על ה"הטבה" מפאת הבושה.

בארץ שלטו עדיין הבריטים והם אסרו על עליית יהודים ארצה. בדרך-לא-דרך קיבלה אמי מהשלטונות הבריטיים היתר להעלות רק אחד מבני משפחתה (סרטיפיקאט). היה עליה לבחור בחירה קשה מנשוא, כאשר השמועות על רצח עמנו הוכחו כנכונות. אמי עשתה חשבון מהיר, למי אין סיכוי לשרוד במצב מלחמה ובחרה באחותה הקטנה ביותר – איטה. היא הגיעה ארצה – נערה בת שלוש עשרה, במצב גופני קשה, במשקל ירוד מתת-תזונה ורוחה שחוחה. לצערנו היא היחידה שמילטה נפשה מציפורני הנאצים. שאר בני משפחתה שנותרו בפולין נספו בשואה.

בבקרה של שבת, פשטה המשטרה הבריטית על בתי הקיבוץ בחפשה נשק, ואמנם נמצא "סליק" גדול ששימש לאימונים ולהגנה. כל גברי הקיבוץ נלקחו למעצר. המאורע שנחקק בדברי ימי הקיבוץ נקרא "השבת השחורה".

שנותיי הראשונות ביגור עברו מצידי בנעימים. לא כך חשבה אמי, שהייתה אף היא מטפלת רחומה של תינוקות. בראותה את היחס הקשה של המטפלת שלי אלי, החליטה – לא עוד!

הוריי עזבו את המשק עוד טרם קום המדינה, כשכל רכושם צרור בצרור קטן. הם פנו לחיים חדשים בכפר אתא (קריית אתא בראשיתה), שם נולד אחי הצעיר הנושא את שם סבי – מוטי.

אני עוברת מפעם לפעם בקיבוץ יגור, לעיתים מתעכבת במשתלה היפה שלהם, מתבוננת בבתים הנאים הטבולים בירק ואומרת בליבי בשמץ גאווה – להוריי היה חלק בהתהוות קיבוץ יגור.

%d7%a0%d7%a2%d7%9e%d7%994
untitled

סיפורי מוקדש לנכדתי האהובה רוני מדמון.

מאי 2012

 קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – ציוני דרך בשירה

מילון

השבת השחורה
השבת השחורה - כינוי שניתן ליום שבת, 29 ביוני 1946, שבו ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים (תל אביב, ירושלים, חיפה, רמת גן, נתניה ועוד) קיבוצים ומושבים. נערכו חיפושים מבית לבית ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו.

ציטוטים

”באותה טבעת השיאו זוגות בזה אחר זה, כדי לא להשבית את העבודה בקיבוץ “

הקשר הרב דורי