מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי רישא וילנקין. ואני סבתא של דבורי דברוסקין.

נולדתי בכפר חב"ד בשנת 1953, להורי ברוך וגנעשא גופין  הכפר בו גדלתי, נישאתי, ועד היום אני מתגוררת בו.

כפר חב"ד אז והיום

כפר חב"ד היום כבר גדול, יש בו 1,200 ויותר משפחות והמון מוסדות חינוך. זה כפר עם שכונות, יש מרכז, יש שיכונים ויש שכונת לוי יצחק. זה ממש כפר ענק, כמעט עיר. אני זוכרת, את כפר חב"ד,  כשכולם גרו בבתים הערבים וכל החלקים האחרים של כפר חב"ד היו שוממים או חורש.

באופן רשמי הוקם הכפר בשנת תש"ט (1949). במשך השנים תש"ט-תש"י עשה אדמו"ר הריי"צ מאמצים רבים על מנת לבסס את היישוב מבחינה כלכלית. כחלק מהמאמצים פנה אדמו"ר הריי"צ במכתבים רבים לאנשי הסוכנות והג'וינט כדי שיסייעו לתושבי כפר חב"ד. תחילה התיישבו החסידים בבתים הנטושים של ספריא. ורק לאחר מספר שנים לקראת העשור הראשון של כפר חב"ד,  לפני 64 שנים, הם קיבלו שטחים מהמדינה, על מנת לגור בהם ולעבדם. חלקם אף בנו את בתיהם בעצמם. גם הבית שלנו נבנה אז

הבתים שנבנו היו רחוקים  אחד מהשני ומפוזרים זה מזה. קוצים ודרדרים סבבו את ביתנו ואת כל הכפר, והם הגיעו לגובה שלנו….. לא היו כבישים ומדרכות ולא תאורה בשעות הלילה. בלילה שמענו את יללות התנים.  אנחנו הילדים פחדנו להתרחק מהבית, כי הכול היה חשוך ומפחיד. בלילה הכול היה חשוך מאד, אף קרן אור לא האירה את דרכנו. וכאשר רצינו  לעבור מהאזור שלנו, האזור היותר חדיש בכפר, לאזור הישן יותר, היינו חייבים ליווי. כי הכול מסביב היה שומם.

לאט לאט, במשך השנים הלכו ונבנו עוד שכונות, התקינו תאורה, סללו כבישים ומדרכות, עד, שיכולנו לטייל להנאתנו גם בלילות במרחבי הכפר שהלך והתפתח.

הבית שלנו  נבנה, כשהגעתי לכיתה א'. גרתי בו עד שהתחתנתי. אחר כך עברנו לבית אחר, ואחרי 41 שנה עברנו לגור שוב, לבית שגרתי בילדותי, לבית של אבא ואימא שלי, כדי לעזור להם.

היום לכל בית יש חצר יפה ומטופחת  עם צמחיה פורחת. הכפר גדל מאוד והתפתח, והפך למרכז להפצת היהדות והחסידות בארץ הקודש. הרבי שלח הוראות, הדרכות, עידודים וברכות לתושבי הכפר. הרבי אף התבטא על כפר חב"ד "עיר הבירה של אה"ק".

אני רוצה לספר לכם ספור מילדותי, מימי ה"בראשית" של כפר חב"ד,

משפחתי אז התגוררה בבתים הערבים שהיו סביב "בית מנחם". כל התושבים החלוצים שהקימו את כפר חב"ד התגוררו בערך באותו אזור. הייתי אז בת חמש וחצי בגן חובה, זכורה לי תקופה קשה של ביקורי מסתננים – "פדאיונים", אלו היו ערבים  שחדרו משטח מצרים, והגיעו לארץ כדי לפגוע  בתושבי ישראל, הם שוטטו בלילות באזור וגנבו מהחצרות. הם התמקדו במיוחד בישובים קטנים,  שלא היו  להם האמצעים איך להתמודד  עם התופעה הזו.

היה זה, בתאריך אור לא' אייר תשט"ז. באמצע הלילה התעוררתי, פקחתי את עיניי ואני רואה שתי מיטות מתקפלות חדשות, שלא היו קודם לכן בביתנו, ועליהם ישנים ילדים שאינם מוכרים לי. בחדר שרר חושך, ולא היה לי את מי לשאול. נבהלתי מאד. בבוקר נודע לי כי הם תלמידים מבית ספר למלאכה, שפוזרו בכל בתי הכפר.

באותו לילה, בזמן שהתלמידים והצוות התפללו תפילת ערבית שהתקיימה בבית הספר, פרצו המסתננים ("פדאיונים") לבית הכנסת של המוסד, והרגו בירי מדריך וחמישה ילדים. זה היה אירוע קשה ומסעיר, הילדים הניצולים המשיכו לישון בביתנו כמה לילות נוספים. זכור לי שכל פעם שעברנו ליד בית הספר מלאכה, שנמצא בכניסה לכפר אני נזכרתי בלילה המפחיד והקשה שהיה אז.

זמן קצר לאחר האירוע המסעיר והמפחיד פרצה מלחמת סיני. הצבא שלנו ביקש למגר את תופעת המסתננים (פדאיונים) שהגיעו ממצרים, ולתקוף את צבא מצרים. ב"ה צה"ל ניצח במלחמה ויותר לא חדרו מסתננים לכפר חב"ד ולאזור כולו לאחר מכן עברנו כמה מלחמות, שבכולם ה' לחם עבורנו.

ב"ה, מאז כפר חב"ד גדל והתפתח. ויש לנו ליליות שקטים, ורגועים. כפר חב"ד הוא מקום מיוחד שהרבי הריי"ץ ייסד. ואני מרגישה זכות גדולה לגור בו.

הזוית האישית

דבורי דברוסקין: היה כיף לדעת דברים חדשים על סבתא.