מאגר סיפורי מורשת

החתונה שלי תוכננה מראש לתאריך 8.6.1967. לאחר הכרזתו של נשיא מצרים דאז, עבדול נאצר, על סגירת מיצרי טיראן, נכנסה מדינת ישראל להמתנה לקראת מצב מלחמה. בעלי צחק ואמר: "הלוואי ותהיה מלחמה ואני לא אצטרך להתחתן". ובאמת, לקראת המלחמה, בעלי גויס לבית חולים שדה שהוקם במושב חמד ליד צומת בית דגן.

לפי הדת היהודית אין לדחות נישואין אלא רק לבטלם ולכן, בעצה עם הרב שהיה אמור לערוך את הנישואין, הוסכם שהחתונה תיערך בשדה. הבאנו את הרב מתל אביב.

כל אנשי המושב, שהוא יישוב דתי, התגייסו למשימה. הם הכינו כיבוד לכל חיילי היחידה של בית החולים. היו סירים גדולים עם חמין (טשולנט) ותקרובת מתוקה. מעט מקרובינו הצליחו להגיע לאירוע למרות תנאי ההאפלה שהיו קיימים באותם ימים. שנים רבות שמרנו על קשר עם אנשי המושב.

החופה נקשרה לרובים שהוחזקו בידי חיילי היחידה ונערכה כדת וכדין. ההתרגשות הייתה גדולה. אפילו הכינו לנו אוהל התייחדות ושמו שומר לשמור שאף אחד לא ייכנס. כולם שמחו אתנו. עד היום אם אני פוגשת מישהו מהחיילים או מחברי המושב שאשר השתתפו בחתונה הם אומרים שלעולם לא יישכחו את החוויה.

לבעלי נתנו חופשה ללילה אחד, מכיוון שאסור לפי הדת למנוע מהחתן להיות עם הכלה בליל הכלולות ולמחרת נאלץ לחזור לבסיס. לאחר כשבועיים הוא חזר הביתה. כזכור מלחמת ששת הימים הייתה יחסית קצרה ואת כל הנפגעים הצליחו להעביר לבתי החולים המרכזיים ולכן פורק בית החולים שהוקם רק  לצורכי המלחמה.

כידוע, יום  שחרור ירושלים הוכרז בתאריך שבו התחתנו ומאז אנו חוגגים כל שנה ביחד עם ירושלים.

הזוית האישית

הקשר הרב דורי של נועה בר פינטו ואורה פינטו.