מאגר סיפורי מורשת

שמי עירית שהם. אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי:

בשנת 1990 גל של עולים מברית המועצות הגיע לארץ במפתיע, ברקע חלה התפרקות ברה"מ. בדיוק באותה העת נאלצתי לעזוב את עבודתי בסמינר ״אורנים״ ונותרתי ללא עבודה. הוזעקתי ע״י משרד החינוך בחיפה שחיפשו נואשות מורים פנויים. יום למחרת הפגישה במשרד החינוך כבר הייתי באולפן. לא היה לי מושג בהוראת עברית. הייתי נבוכה ונרגשת. המפקח עמד מאחוריי וכמו שזורקים ילד לבריכה, דחף אותי לכיתה, סגר את הדלת ואיחל לי בהצלחה!

וכך, מצאתי את עצמי מול כיתה צפופה של 35 תלמידים. כולם עולים חדשים שזה אך אתמול הגיעו, כולם רופאים במקצועם ודרכם קשה וארוכה. גייסתי את כל הכוחות שבי, ידעתי שקיבלתי משימה ענקית. בחמישה חודשים היה עליי ללמד אותם שפה זרה כל כך מבראשית ועד יכולת לעמוד במבחן לקבלת רישיון עבודה כרופא בארץ. למדנו כל יום חמש שעות. הכיתה הייתה צפופה, האנשים היו המומים, מפוחדים וידעו מעט מאוד על המקום שאליו הגיעו.

באותם ימים היה צריך ללמד בנוסף לעברית גם אורחות חיים (קניות בסופר, מצרכים, יחסים ברחוב וכו' – הכל מהתחלה). אהבתי מאוד את העבודה, לימדתי הרבה אבל גם למדתי המון מן המפגש עם אנשים ממקום אחר, מקום שהיה מעבר ל״מסך הברזל״. בתחילת 1990 אספנו בגדים ומצעים. העולים באו עם מזוודה אחת ובה מעט מאוד. פעם שאלתי בכיתה: ״מה חשבתם כשסגרתם את הדלת בבית ברוסיה?״ – לא ייאמן, אבל ישבו למעלה מ-30 איש, אנשים אינטליגנטים, רגישים וחכמים, חשבו וחשבו ואמרו: ״לא חשבנו. ארזנו מזוודה וסגרנו את הדלת (ברחנו)״. כולם היו במצב כלכלי וחברתי יחסי טוב שם.

ההתחלה הייתה קשה. אנשים נאלצו ללמוד קשה ולא כולם היו מסוגלים, הן מבחינת המצב האובייקטיבי והן מבחינת מצבם הנפשי. תפקידי באולפן היה להכשיר את כיתות הרופאים והאחיות. קרה פעם שלא התקבצה כיתת רופאים וקיבלתי כיתה של סטודנטים, צעירים מגיל 17 עד 25. האווירה בכיתה כזו הייתה שונה לחלוטין: הצעירים הרגישו נפלא, פחות השקיעו בלמידה אך נהנו הנאה מיוחדת שבכיתה היו רק יהודים, חוויה שלא חוו מעולם בהיותם בברה״מ שבה נאלצו להסתיר את יהדותם.

בשבילי הכל היה חדש ומעניין. יום אחד נתתי כשיעורי בית משימה לכתוב חיבור ״מתי הרגשת לראשונה שאתה יהודי?״. כשקיבלתי את החיבורים לבדיקה בבית ממש בכיתי, כל כך עצובים היו הסיפורים. כישראלית דור רביעי בארץ לא היית מודעת למצבם של היהודים בגולה ואביא לדוגמא: יום אחד ניגשה אליי בהפסקה תלמידה שהייתה מצטיינת בלימודים ואמרה: ״עירית, אני רוצה להתחתן ולאבא ואימא אין כסף״. מיד ללא היסוס אמרתי לה: ״גלינה, תהיה לך חתונה נפלאה״. התרגשתי מהמטלה שלקחתי על עצמי והתחלתי להתארגן. פניתי לחנות הפרחים בשכונה, סיפרתי את הסיפור וביקשתי ״המון״ פרחים לתאריך שנקבע. פניתי למסעדה בעיר, סיפרתי את הסיפור וקיבלתי את כל הדרוש לכיבוד במסיבת חתונה. הזמנתי את גלינה ולקחתי אותה ל״כפר חסידים״ שעל יד חיפה. ביררתי וידעתי שהם משאילים שמלות לכלות. נסענו יחד למקום וגלינה בחרה לה שמלה מהחלומות. מי שלא ראה את גלינה ברגעי האושר האלו, כשעמדה מול שמלות הכלה שעליהן יכלה רק לחלום, לא ראה אושר מימיו! משם פניתי לרבנות בחיפה וגם שם סיפרתי את הסיפור, והם קיבלו על עצמם לערוך את החתונה ללא תשלום. ההתרגשות הייתה גדולה וכל המורות אספו כסף וכך יכולנו לקנות לזוג הצעיר ״נדונייה״ (מצעים, שמיכות, כלים ועוד המון דברים לבית חדש). החתונה התקיימה באולפן. קישטנו וערכנו שולחנות והכל היה ממש נפלא. אפילו את רדיו רק״ע (רדיו קליטת עלייה) גייסתי והם באו להקליט. הכלה הייתה זוהרת, החתן נראה נבוך ומבוייש. המשפחה הגיעה, הסבתא הגיעה במגפי גומי שחורים. כל המשפחה באה ואפשר היה לראות שמצבם הכלכלי ירוד. הצלחתי לשמח את גלינה, את המשפחה שלה ואת כל החברים באולפן. הרגשתי שעשיתי מעשה טוב. ורק לסיום – גלינה עברה מהאולפן הישר לאוניברסיטה, למדה חינוך והיסטוריה. תקופה ארוכה שמרנו על קשר, אך היום אינני יודעת מה עלה בגורלה. אני בטוחה שהיא היום אזרחית טובה בארץ.

למצגת התיעוד: 

הזוית האישית

הנכדה נעמה: אני מאוד נהניתי מהתכנית. אני מרגישה שקשר שלי ושל סבתא התחזק עוד יותר.