מאגר סיפורי מורשת

סבתא אורית כרמון משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם הנכדה אמתי יזרעאלי והן מביאות את סיפורה של סבתא אורית:

חצר ילדותי – גן העדן המפחיד!!!

פתח תקווה הוקמה בשנת 1878 כישוב קטן של עובדי אדמה, איכרים, כמו שנקראו אז. צורת התיישבות זו נקראה מושבה. משפחתו של סבי היתה ממקימי המושבה. סבי מצד אבי, ברוך בן עזר, היה הילד הראשון שנולד בה בשנת 1880.

בראשית שנות ה-30 של המאה העשרים בנה סבי את ביתו החדש, בית מרווח בן שתי קומות על חלקת אדמה של 1200מ"ר במה שהיום הנו רחוב רטשילד, אחד הרחובות הסואנים והגדולים בפ"ת. הבית הוקם באזור שומם לחלוטין בעיתו וסביבו לא היו כמעט בתים נוספים ובדאי שלא רחובות ומדרכות. כעשרים שנה מאוחר יותר, סביבות 1950, לאחר שהורי נישאו ונולדו להם ילדים (אחי ואני) הותאם הבית לשתי משפחות: סבי וסבתי גרו בקומה התחתונה ואנחנו בעליונה.

פתח תקווה כבר היתה עיר אז, והרחוב בו גרנו הפך סואן והומה, העצים גבהו ונישאו לגובה שלש ויותר קומות, החצר הגדולה והקסומה נשארה נטועה באמצע העיר כמו גן עדן גדול ומסתורי.

סבי היה חקלאי ואגרונום והוא נטע בחצר עצים רבים ומיוחדים שכמוהם לא נראו מעולם במושבה פתח תקווה של אז. הוא הביא אותם מרחבי תבל ואקלם אותם בחצרו. לתפישתו, החצר הביתית שמשה לנוי ולכן המגוון הבוטני שלה היה גדול ותשומת לב רבה נתנה לארגון הסימטרי וההרמוני שלה, אבל תפקידה העקרי, בעיניו, היה לתת צל ריח ומעט פרי, וכל זאת בצריכת מעטה של מיים. למעשה הוא השקה את הצמחיה רק עד שהפכה בוגרת והתבססה באדמה. הצל נועד להוריד את הטמפרטורה בחצר  ובבית עצמו. לכן הגינה היתה מוקפת במבחר עצים מקומיים נותני צל שאינם נשירים (עקרון חשוב נוסף). למשל, בחזית החצר היתה שורת דקלים גבהי צמרת לנוי ולתיחום, אבל מאחוריהם משני צדי שביל הגישה לבית היו מימין, עץ ארואוקריה ענק ומשמאל, עץ פיקוס אף הוא גדול במיוחד. בכל צדי החצר נטעו אורנים גבוהי צמרת. צמרות כל העצים נגעו זו בזו ויצרו בבוא העת הצללה מלאה.

עצים ושיחים מפיצי ריח ונדירים לתקופתם נשתלו וכך ריח נעים הורגש בחצר לרווחת הבאים אליה והגרים בה כאחד. לדוגמא: גדר חיה ארוכה של שיחי יסמין שפרחיהם הלבנים נתנו ריח משכר בחצר, מוקמו ליד המדרגות המובילות לבית, או מיד בכניסה נשתל יסמין מצרי שסבי קרא לו "פיל מסרי" ומפרחיו היה שם לעיתים בדש הבגד.

עץ מגנוליה עצום ממדים נטע קרוב לבית ובילדותי הגיע עד הקומה השניה סמוך לחלון חדרי. פרחי הענק שלו הפיצו ריח לימוני מתקתק וחזק (לא הרשו לי להכניס כל פרח לחדר ובמיוחד לישון עם פרח המגנוליה, טענו שהריח החזק מסוכן. האם באמת?

ליד המגנוליה היה עץ פיטנה וורודה ומצדה השני פיטנה לבנה שניהם בעלי פריחה מפיצת ריח חזק ביותר.

מיוחד מכולם, שיח גרדניה רחני ומהודר, שהיה נדיר מאד בזמנו ושרבים זכרוהו מאירופה ובקשו להכנס לראותו ולהריחו. וכמובן שפע עצי אורן שהפיצו תדיר את ריחם המיוחד והחריף.

פירות לא היו בראש מעייניו של סבי אולי כי גידל חלק מהם במקצועו אולי כי פירות היו בשפע במושבה ואצל האכרים בחלקותיהם השונות. שני עצי פרי בכ"ז היו בחצר אף הם מיוחדם בגדלם וסוגם. עץ מנגו שסבי פיתח מזריע-"צמח זרע" (מגלעין של מנגו) ושפרותיו המתוקים והמיוחדים הגיעו עד לגג הבית בגובה שלש קומות. כולנו הילדים והבוגרים זכינו לטעום מהפירות במשורה כי היה צורך לשתף את האורחים והשכנים באכילתם.

ליד המנגו היה עץ תות לבן עצום במיוחד בממדיו. העץ רחב הצמרת שימש כמקום חניה לארבע ואפילו חמש מכוניות, ובצמרתו בנה לנו אבי בית עץ סודי ופרטי, אם כי היה קשה מאד להגיע אליו בגלל גובהו. לשמחת כולם פרותיו של התות הלבנים המתוקים והגדולים, שכה אהבנו לאכול, לא לכלכו את ידינו ובגדינו כמו פירות עץ תות האדומים הידועים לשימצה…אבל טעמם היה נפלא כמו אלו של עץ התות השחור והמלכלך.

מלבד שני עצים אלו היו כמה עשבי תיבול כמו נענע, שתולה מתחת לברז בודד בחצר שאם יפתח ינטפו עליה כמה טיפות מיים, שיח עלי ציטרונלה לתה או לריח נעים בבגדים ושיח עלי דפנה שגם הוא מפיץ ריח ושימושי לבישול.

העיקרון החשוב ביתר בבנית הגינה היה חסכון במים ולכן מעולם לא הסכים סבי (למגינת ליבה של אימי) לשתול דשא כי לדבריו "דשא הוא עשב בר ואין לבזבז מים יקרים על עשב בר!" לא היתה כל השקיה בחצר ומרגע שבגרו העצים היא לא הושקתה כליל והתקיימה רק מגשמי החורף. החצר היתה, למרבית הפלא, לגמרי אקולוגית, אם כי אז לא היה קיים ומוכר המונח הזה, ואיש לא העלה בדעתו שכך תחשב! רק ברבות השנים למדנו להעריך את תבונתו של סבי ובמיוחד את הראיה העתידנית שלו

עד עתה תארתי את החצר המיוחדת בה גדלתי אבל למה החלטנו, אמיתי נכדי ואני, לקרוא לה "גן העדן המפחיד"?

ובכן, החצר הגדולה ההיא אמנם הייתה יפה מיוחדת ומלאת הפתעות, אבל בעצם לא הייתה ידידותית לילדים: לא היו בה מתקני משחק או פינה מיוחדת לילדים, לא ארגז חול או נדנדנה. (מלבד זו שלא שרדה מעבר לגיל שנתיים). זה היה גן רציני גדול וקודר. גן למבוגרים. ואנחנו, הילדים של אז, הרגשנו בתוכו אורחים מעט בלתי רצויים.

כמובן שאלתרנו דרכים לשחק בתוכו: נעצנו בעץ הפיקוס חוטים והשחלנו קופסאות גפרורים ומתחנו אותם עד חצר השכנים בנסיון ליצור "מכשיר קשר" שיאפשר לנו לדבר איתם, ניסינו נואשות לטפס על עץ התות הגבוה שבית העץ נשאר בבסיס צמרתו בודד וללא שימוש. קטפנו עלים מהעצים  והשתמשנו בהם כאביזרי משחק שונים רדפנו אחרי מנגו נדיר שנפל לפתע מבלי שסבתי תבחין בו ותמהר לאספו. לעת ערב חזרנו הביתה כששרף אורנים חריף ודביק מכתים את בגדינו והחול החום מהאדמה הקשה והיבשה מלכלך כל חלקה טובה וחשופה בגופינו.

אולם, אורח בלתי רצוי נוסף ליווה אותנו בחצר –הפחד! מילדות רכה עד נערות ובגרות פחד טמיר ליווה אותי אישית בחצר זו שלנו. זכרונות מפחידים מהעבר וגם פחד מהמציאות היומיומית. והדוגמאות הן רבות:

אמשיגנע שאקל

"אמשיגנע שאקל"!! שועל משוגע, צועקת סבתי ומהומת אלהים קמה בחצר. אני כבת שבע מביטה מהחלון ורואה תן (שקראנו לו אז שועל) סובב את החצר במעגלים בריצה מטורפת, אינו פוחד מאיש, ומיד הכל מבינים: זה תן חולה כלבת ויש לחסלו במהירות, ואז נשמעת יריה (אבא שלי? שוטר?) ומראה גווית התן הירוי שנלקחת מהחצר נצרבת בזכרון. הכל נרגע, אבל הפחד נשאר ונזכר לאורך השנים.

זהירות עצים נופלים

לפתע רעש חבטה חזק של גזע עץ אורן ענק שנקרע לגזרים ונופל בשאון עצום על הקרקע, וחדר הילדים שלנו רועד עם כל הבית…כן, שוב נפל עץ אורן, ומה רב המזל שאנחנו בחדרינו ושאיש לא היה ליד העץ או מתחתיו! מה היתה טעותו של סבי שבחר באורן הירושלמי ושתל רבים ממנו בחצר ולעת בגרותם הם הרבו ליפול?

להשאר לבד בבית

ערב אחד ההורים יצאו לבלות ולא סיפרו לנו הילדים. אחי מעיר אותי ושנינו נחרדים לגלות שאנחנו לבד בבית וסביבנו חושך והחצר המאיימת בחוץ. "הוציאי את הראש מהחלון ותצעקי חזק סבתא" הוא אומר לי, וכמה פחדנו עד שסבתנו שגרה בקומה מתחתינו יצאה לאיטה מביתה בצד אחד של החצר והגיעה אחרי זמן, שנדמה כנצח, לכניסה ולקומה שלנו בצד השני.

לחצות את החצר בשעת לילה

החצר הענקית לא היתה נעולה, כל פולש שרצה להביט להציץ ולהכנס (ואולי להרע?) יכל היה פשוט להכנס משני פתחיה. אבל לעת לילה הפחד היה רב במיוחד. 1200מ"ר של חצר עם עצים עבותים ללא כל תאורה פנימית מלבד תאורת רחוב דלה שהבליחה ביניהם.

מילדות ועד בגרות כניסה לחצר בשעת לילה היתה מבחן אומץ: כל גזע עץ נראה כמו דמות חורשת רע שמאיימת עוד רגע לקפוץ ולהתנפל. בצעדים מהירים תוך שריקה לרוב (זה עוזר ומעודד את ההולכת ואולי מרתיע את התוקף האפשרי?) הייתי מגיעה לחדר המדרגות באנחת רווחה של נמלטת מסכנה. ואז בבית בפנים, כל רעש ורחש שעלה מהגינה מעורר שוב פחד: רוח בענפי העצים, פירות הפיקוס הנושרים בפצפוצי רעש קצביים המדמים במדויק צעדי אדם הדורך עליהם, עוד רגע מישהו יטפס ויכנס דרך המרפסת הפתוחה (הרי אחי עשה זאת לא פעם כששכח את המפתח…) להיות לבד בבית מוקפת בחצר גדולה ובשעת לילה אף פעם לא הפסיק להפחיד גם לא בגיל 21 הגיל בו עזבתי את הבית.

שער הברזל ומנדל'ה שפירא

בחזית החצר, באמצעיתה, ממש בקצה המדרכה הסואנת של רחוב רוטשילד, היה שער ברזל תכול וקפיצי שנטרק ברעש גדול כל עת שמישהו שלא הכיר את טיבו נכנס לחצר. זו היתה החציצה היחידה בין הבית הפרטי הגדול והמולת העולם  שמחוצה לו; דחיפה קלה בשער וכל דחפין יכנס…

עת ערב, ואני לבד בבית ומי זה מגיע פתאום? מנדל'ה שפירא ה"אילם", משוגע המושבה, החרש שמטריד את הנערות ברחוב. טריקה עצומה בשער והוא על סף ביתינו לוחץ ללא קץ על פעמון דלתינו (הוא חרש אך רואה שיש אור בבית ולא מבין מדוע לא פותחים לו) מנדל'ה המפחיד! אצלנו הוא מבקר לעיתים, הוא קשור לסבי שפעם הציל את חייו בהיותו נער במלחמת העולם הראשונה. אני פוחדת אבל לא פותחת מחכה שיתייאש ויעזוב סוף סוף.

ברבות השנים הבית וחצרו הפכו יותר ויותר לנטע זר בסביבה האורבנית והסואנת שהתפתחה סביבו, דור הסבים הלך לעולמו הורי בגרו אני ואחי נשאנו והגיעה השעה להפרד מגן העדן הפרטי שלנו. בשנת 1970 נהרס הבית ובמקומו הוקם בית משותף בן 7 קומות ובו חיות 27  משפחות שודאי לא יודעות דבר על ספורי הבית שלנו ברחוב רוטשילד 117.

הזוית האישית

אחרית דבר

תודה לפרויקט "הקשר הרב דורי" שבזכותו "בקרתי" שוב ובאופן מפתיע בחצר ילדותי שכבר לא קיימת 50 שנה. חזרתי לחוויות ילדות והגעתי לתובנות מפתיעות באשר לחצר, למי שהקים אותה ולמי שחיו בתוכה. הבנתי את מבנה החצר, העקרונות שלפיה הוקמה וההגיון התכנוני שלה. בעצם, למדתי להעריך בצורה עמוקה את נפלאות התבונה של סבי. כתיבת הסיפור הפכה מעין הומאז' לזיכרו.

דרך ספורי החצר ומה שחוויתי בה חלקתי עם אמתי, נכדי, את תיאור המקום בו גדלתי ואת הארועים השונים שקרו לי בו. כשגיליתי שמה שריתק אותו במיוחד היו  הפחדים שליוו אותי מדי פעם בחצר זו, אפשרתי לו לגלות אותם איתי ביחד ובכך להראות לו שגם אנשים בוגרים (ואפילו בוגרים מאד כמו סבתו) היו פעם ילדים עם פחדים וחששות, שלא מאד שונים מאלה שיש לו מדי פעם- היום. חווית הכתיבה המשותפת חיזקה את הקשר ביננו ויצרה מעגל רב דורי שמתחיל בקשר ביני וביו סבי וממשיך לקשר ביני ובין אמתי.

אמיתי: אני למדתי שסבתא אגרה חביות וסיפורם רבים.