מאגר סיפורי מורשת

אורנה שורני ז"ל שנפטרה לפני כ- 3 שנים, שנולדה כהונגריה-נוצריה ונפטרה כיהודיה ישראלית בנהריה, היתה הצלע האחרונה בסיפור הצלה משפחתי יוצא דופן

אולגה, מלבינה ואירן (אורנה) – קשרו את גורלן בזה של העם היהודי, ומדינת ישראל. בתקופת השואה הן הצילו כשלושים יהודים בהונגריה, ולאחר המלחמה נישאו ליהודים ועלו לישראל. לפני כשלוש שנים נפטרה, בגיל שמונים ותשע , בנהריה, אורנה שורני, הצעירה מבין האחיות והאחרונה מהן שנותרה בחיים.

מלבינה (במרכז), אורנה (מימין) ואולגה – האחיות חסידות אומות העולם

אורנה שורני, סבתא רבא שלי, הייתה פרוטסטנטית בדתה, וחונכה תמיד לעזור לזולת בשעת צרה ולהושיט יד לחלשים ולנזקקים. כשהייתה בת ארבע עשרה וחצי, הגיעה המלחמה גם להונגריה,  ועד מהרה נסגרו הרחובות להקמת הגטאות. אֽמַהּ הייתה תופרת ואביה קצב ובעל רכוש- משק, כרמים ויקב. הוא נפטר בגיל צעיר.

סבתי בשנת 1928

הסיפור יוצא הדופן של הנשים לבית צ׳יזמדיה החל בקיץ 1944. סמוך לביתן בעירה בשם  שאטוראליאויהיי =המקום החדש בכפר (שאטור=מאהל, אוי=חדש, היי=מקום ) בצפון הונגריה, ליד גבול סלובקיה, הוקמה גדר תיל, גדר אשר היוותה את גבול הגטו, שם הוקם אז מחנה עבודה בו נאסרו כ-210 עובדי כפייה יהודים גברים (נשים וילדים נשלחו למקומות אחרים).

באותו יום, אחותה של סבתי (מלבינה) טיפסה מעל הגדר ויצרה קשר ראשוני עם אדם יהודי שחי בגטו. היא הציעה לו את עזרתה והוא ביקש ממנה להעביר מכתבים עבורו, וכך בעצם התחיל הקשר המיוחד לעזרה הנרחבת ליהודים של האחיות וכל משפחתה.

השמועות על אנשים שנעצרו בעודם עוזרים ליהודים ומוצאים להורג, או נלקחים לבתי כלא, לא עצרו אותן מלהמשיך לעזור ולתמוך ביהודים. אימן לא הבינה מדוע הן מבלות שעות בחצר הבית, ועד מהרה הבנות סיפרו לה ובהמשך כל המשפחה של סבתא, השתתפה במבצע, שהפך ליעיל וגדול בהרבה.

האחיות, שהיו נוצריות, נחלצו לעזרת שכניהם היהודים, בעידוד אימן האלמנה, מריה (מרים). בין היתר, הן הבריחו להם אוכל ומכתבים, והעמידו לרשותם את ביתן, כמקום מפגש בטוח עם בני משפחותיהם. היו אנשים נוספים שהסכימו להחביא את  היהודים, בתוך אסמים, בתוך החיטה, ובמקומות שסיכמו מראש. כדי לא לעורר חשד, המשפחות לא הלכו יחדיו אלא בהפרשי זמן של חמש דקות בערך. כשהתנאים אפשרו זאת, הן סייעו לכמה יהודים לברוח מהמחנה והסתירו כמה מהם בביתן, ובמקומות מסתור אחרים. כל חמישה שבועות הן העבירו אותם ממחבוא אחד לאחר. אימן  תמיד הייתה נעלמת, והן נאלצו ללכת לבד כשהן חולפות על פני שוטרים גרמניים, לכיוון בית המחסה, ותמיד ניסו לא לעורר חשד. היופי והמראה שלהן עזר הרבה במקרים אלו, ואם שוטר היה מנסה לחקור טותן, מייד הן היו משחדות אותו בסיגריה, או באוכל מסוים שהסיחו את דעתו, מן האדם היהודי שהיה הולך איתן.

.  ב"יד ושם" הכירו בכך שהן הצילו את חייהם של עשרים ותשעה יהודים.

אורנה שורני 24.7.1928-1.1.2017

אחד היהודים שהצילו, לדיסלב (נפתלי) שורני, אמר למריה, אמן של האחיות: "זאת תהיה אשתי", והצביע על בתה אירן (אורנה). "היא היתה אז בסך הכל בת ארבע עשרה וחצי, והוא היה מבוגר ממנה בעשר שנים, אבל בהמשך הוא חזר ולקח אותה.

לאחר כניסת הרוסים להונגריה, בסוף המלחמה, החלו להתקבץ בבית צ'יזמדיה ניצולים.

"אותו ערב היה יותר מסתם מפגש" זה היה מפגש של אחים. שניים מהניצולים, לדיסלב (נפתלי, בתמונה למטה בחולצה לבנה) וקרול קרצ'י (בתמונה למטה עם חליפה ומשקפיים) החליטו לקשור את חייהם של האחיות אולגה הבכורה (בתמונה למטה עם משקפיים וחולצה לבנה) מלבינה ( מלכה, בתמונה למטה לבושה בשחור) ואורנה הקטנה מהאחיות (סבתא רבא שלי בתמונה למטה לבושה בטורקיז).

ארין עם  בעלה לדיסלב (נפתלי) שורני 

באותו מפגש נכחו ד"ר הרצוג שהיה רופא שיניים, ד"ר שלזינגר שהיה רופא כללי, קליין שני, ד"ר בק ואחרים שסבתא של אבא כבר לא זוכרת, חלקם עלו לארץ וחלקם התפזרו בעולם.

הזמן חלף ובכפר כינו את המשפחה "אוהבת יהודים". האחיות הרגישו שהן יהודיות, יותר מאשר יהודים רבים. אולגה וקרול החלו בזיוף תעודות זהות, ודרכונים בהפצתם ע"י מבריחים שונים, ביניהם סבא שלי, לדיסלב, שהיה פרטיזן ועזר בהברחת האנשים ועלייתם לארץ.

אירן התגיירה, הפכה לאורנה, ונישאה לנפתלי שורני. ב-1949 עלו לישראל עם בנם (סבי יוסף שורני) שנולד באירופה, כאן נדדו בין חיפה, תל אביב, צפת, עכו, טבריה ונהריה. הם עלו עם בנם, שהיה אז בן שנה, ובארץ נולדה גם בתם ציפי.

אחרי עלייתם עודדה אורנה גם את אחיותיה, ואת אמן לבוא לישראל. אחותה אולגה התגיירה אף היא, ונישאה גם היא ליהודי שהצילה המשפחה, קרול פישר. האחות השלישית, מלבינה, נישאה אף היא לישראלי.

ברבות השנים הוכרו שלוש האחיות ואמן, שחיו בישראל, כחסידות אומות עולם. בארץ נאלצה אֽמַהּ לעבור גיור פעם נוספת, כיוון שהרבנות סירבה להכיר בגיור שעברה באירופה.

ב-1956 הקימו בני הזוג שורני מלון קטן בנהריה ברחוב הגעתון (מלון אסתר, כיום ממוקם שם בנק מזרחי טפחות). לדיסלב (סבא רבא שלי) עבד בהמשך כטבח ראשי באונייה.

ב-2002 הוא נפטר. ב-2006 נפטרה אחותה אולגה, וב-2010 נפטרה אחותה מלבינה.

במלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, נפגע ביתה של סבתי אורנה, מקטיושה ובהמשך היא לקתה בשבץ מוחי, שגרם לה לעיוורון מוחלט ולשיתוק. היא לא התאוששה ממצב זה עד מותה, לפני כשלוש שנים. עמותת עצו"מ, שמסייעת לכעשרים חסידי אומות העולם, החיים בישראל, סייעה לה. היא הותירה שני ילדים, נכדים ונינים.

סבי לדיסלב, גר עם הוריו, חמשת אחיו ואחות אחת, שנלקחו לגטאות למקומות שונים. סבא היה במחנה עבודה 'בארי' בו נאסרו כ 210 עובדי כפייה יהודים.

לאחר המלחמה ,לפי שמועות, אמרו שראו את אחיו יוסף (עליו סבא שלי קרוי וגם שמו השני של אחי, על שם סבא שלי) ששרד את השואה והיה מאוד רזה, וביציאתו מהמחנה כשכולם צעדו, הוא קרס, נפל, תשו כוחותיו והוא נפטר . הייתה שמועה נוספת , שהגיעה דרך חבר, לאחר כמה שנים, בשנת 1970, שנשארה אחות בהונגריה בעיר גנג'ס, אותה הציל אדם אוסטרי.

סבא ניצל בזכות משפחת ציזמדיה, האחיות היפיפיות ואֽמן שדאגו להעביר מכתבים, לתת לו אוכל ומחסה בעליית גג, ואט אט זה התרחב ליהודים רבים. סבתא אורנה הבריחה אותו לכפר אחר, ומשם נעשה פרטיזן ונלחם בנאצים. לסבא נותרו קרובי משפחה רחוקים ששרדו ונשארו בהונגריה.

סבא חזר לבית צ'זמדיה  ונשא את אורנה לאישה. כשהייתה בת חמש עשרה וחצי, הם עברו לגור בלוצ'ינס, שם הקימו עסק גדול של ספורט (החנות הזו עד היום קיימת) וכשהתחילה האנטישמיות, והתחילו להקניט אותם ולהפריע להם, סבתא פחדה מאוד, והם החליטו לעלות לארץ ב 1949 (בדיוק ביום ההולדת של סבתא- 24.7).

הם הרבו לטייל, לכן אנשים חשבו ששוב נסעו לטייל, אך לבסוף החליטו לברוח משם, ולהשאיר ככה את העסק. הם הגיעו מהונגריה לסלובקיה, משם לאוסטריה, מאוסטריה לאיטליה, ואז לישראל. הם הבריחו כסף בטיטולים, בלחם, במעיל פרווה (שלבסוף נלקח מהם) ועוד.

סבתא תמיד אמרה לסבא, שהמקום שלהם הוא בארץ ישראל, וששם אף פעם לא ירדפו את היהודים, ורק שם היא רוצה לחיות ואכן הם הגיעו לארץ .

סבא תמיד אמר שהניצחון שלו זה שהשיג את סבתא – כי זה מה שרצה.

המשפחה פרסמה בעבר חלק מהסיפור הנ"ל בעיתון "הארץ".

מצ"ב הקישור לכתבה, המתעדת את סיפורן של: מלבינה , אורנה  ואולגה – האחיות חסידות אומות העולם

חסידות אומות עולם

הזווית האישית

ליעד – תמיד ידעתי כי יש סיפור מיוחד על סבתי ומשפחתה. אף פעם לא שמעתי אותו במלואו, ובעבודה זו הייתה לי האפשרות והזכות, להבין מה השורשים שלי וכמה הם מיוחדים.