מאגר סיפורי מורשת

שמי ליליאן דדון, נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה ולמדתי בבית ספר יסודי "מואיז ניאון".

מזכרונותי, כשהייתי בכיתה א׳, מחלת הפוליו היתה נפוצה ולצערי גם בכיתתי היה ילד שנפגע מהמחלה והיה נכה. הוא היה זקוק לעזרה ואני תמיד נעניתי לסייע לו וללוות אותו בבוקר מהבית לבית הספר, ובצהריים מביץ הספר בחזרה אל הבית, אך בתמורה ביקשתי שכל יום ישלם לי על העזרה שאני נותנת לו – ריאל אחד.

הוא היה ילד טוב אך כולם היו מסתכלים עליו, מרחמים או לועגים לו. כשהייתי מלווה אותו הוא היה מספר לי על הקשיים שעוברים עליו בעקבות הנכות. הוא סיפר שהרבה פעמים ילדים מזלזלים בו, לועגים לו, לא רוצים לשתף אותו במשחקים. הוא גם סיפר לי על הקושי במגבלה שלו ועל הכאבים שהוא סובל.

היום במבט לאחור שאני נזכרת בו אני לפעמים כועסת על עצמי, איך לקחתי ממנו כסף על העזרה שנתתי לו? לא יכול לעשות מצווה בלי לקבל כסף בתמורה? יחד עם זאת אני מבינה שפעלתי הכי טוב שאני יכולה בהתאם להבנתי את המצב כילדה קטנה, ואיש לא אמר לי אחרת.

הזוית האישית

ליליאן: תודה על הזכות והזדמנות לשיח מעמיק עם נכדתי ושיתוף בחוויות מחיי.