מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק. נולדתי בה' בתשרי תרצ"ה, ספטמבר 1934. אני בן יחיד להורי דוד ושרלוטה ונכד לסבתא ברכה וויסברגר. נולדתי בעיירה טופולצ'אני במחוז ניטרה שבסלובקיה.

עד מלחמת העולם השנייה הייתה בעיירה קהילה יהודית גדולה. עם פרוץ המלחמה חיו בעיירה כ- 3,200 יהודים אבל רק  550 מהם שרדו. ביניהם אני, הורי וסבתי.  בשנת 1942 נילקח אבי למחנה ריכוז וכמה חודשים אחריו נשלחה כל המשפחה למחנה העבודה נובקי. שם פגשנו את אבי ובזכות היות הוריו בעלי מלאכה שעבדו למען הסלובקים, הצלחנו לצאת משם ולברוח. חיינו כמעט שלוש שנים במסתור בלב הרי הטטרה הגבוהים בצ'כוסלובקיה.

בחנוכה של שנת 1944, זמן קצר לפני שהמלחמה הסתיימה, חיינו הוריי, סבתי ואני יחד עם שתי משפחות יהודיות בבקתה בהרים. מסביב היה מושלג וקר ולא יכולנו לצאת החוצה. למזלנו היו מסביב הרבה עצים שהשתמשנו בהם להסקה. לא היה לנו שם לוח שנה ולא יכולנו לדעת בדיוק, אבל שיערנו שחנוכה כבר קרוב ורצינו להדליק נרות חנוכה, אבל לא הייתה לנו חנוכייה.

לקחנו בול עץ גדול וחוררנו לאורכו חורים. בכל חור הנחנו מקל עץ טבול בחומר דליק וזו הייתה החנוכייה שלנו. מהעצים הרבים שהיו מסביב גילפנו גם סביבונים ושיחקנו בהם. באחד הלילות כשישבנו סביב החנוכייה שלנו עם תפוחי אדמה ששמנו במדורה, שרנו שירי חנוכה ושמחנו. לפתע נשמעו דפיקות בדלת. פחדנו מאוד.

חשבו שמישהו הסגיר אותנו לגרמנים אבל בפתח עמדו שלושה גברים בכובעי גרב עם נשק על הכתף ותרמילים על הגב. כשפתחנו להם את הדלת הבחורים הורידו את כובעי הגרב והצטרפו אלינו לשירת "מעוז צור". היו אלה פרטיזנים יהודים שפעלו ביערות הסמוכים וידעו שבאזור מסתתרות כמה משפחות יהודיות. הם באו לחפש אותם כדי לשמח אותם בחג החנוכה ובישרו להם שסוף המלחמה כבר קרוב.

הפרטיזנים גם הביאו מתנה מיוחדת- סביבון מארץ ישראל שכתוב עליו- נס גדול היה פה.  בזכות אותו סביבון, החלטתי כבר אז, בגיל 11, שמיד בתום המלחמה אעלה לארץ ישראל. ההורים שלי קיבלו ויזה לארצות הברית והתכוונו להגר לשם, אבל הייתי ילד יחיד והודעתי להם שאם הם לא עולים לארץ הם מאבדים אותי. ככה עלו ההורים שלי והסבתא ששרדו כולם את המלחמה לארץ ישראל.

זה לקח קצת זמן ולא היה פשוט לעלות. נשארנו כמה שנים בסלובקיה, שכבר הייתה תחת שלטון קומוניסטי וחיפשנו דרך לצאת ממנה לישראל. באותה עת פעלה באירופה תנועת "הבריחה" – שסייעה לשלוש מאות אלף ניצולי שואה להגר באופן בלתי חוקי מאירופה לארץ ישראל מתום המלחמה ועד לשנת 1948. פעולות התנועה נמשכו גם לאחר הקמת המדינה ואנחנו עלינו על המשלוח האחרון שיצא מסלובקיה לפני שירד עליה "מסך הברזל" של השלטון הקומוניסטי שלא אפשר ליהודים לצאת.

ב15 ביוני, 1949, יצאנו מהעיר ברטיסלבה בירת סלובקיה. הרכבת הייתה ריקה בהתחלה, ואני זוכר ששמחתי שיש המון מקום ברכבת והתרוצצתי בה מצד לצד. נסענו דרך הונגריה ורומניה ובכל מיני מקומות לאורך הדרך, גם במקומות שלא היו בכלל תחנות אלא כל מיני ערים קטנות ויערות – הרכבת נעצרה ויהודים עלו. הרכבת הלכה ונעשתה צפופה יותר ויותר. בדיעבד הבנתי שאנשי ארגון הבריחה- שילמו לנהגי הרכבות כדי שיעלו יהודים בכל מיני מקומות באופן סודי.

כעבור יומיים הגענו לנמל ברומניה. אני זוכר שיהודים מרומניה באו לנמל לברך אותנו לקראת הנסיעה לישראל. משם חיכתה לנו אנייה גדולה שנקראה "טרנסילבניה". זה היה אחרי קום המדינה וכבר היה מותר להיכנס לישראל באופן חוקי, אבל כמות האנשים שירדו מהרכבת ורצו להיכנס לאנייה הייתה גדולה מדי. האנייה התעכבה בנמל כי רב החובל לא הסכים לצאת עם כמות גדולה כל כך של אנשים. בסופו של דבר כנראה שגם אותו שיחדו אנשי "הבריחה" כדי שיסכים לצאת למרות המטען החורג.

אני זוכר את זה לגמרי עד היום: היה יום שישי, כ' סיון- 17 ביוני 1949 ובדיוק בשעת כניסת השבת, כשהחמה עמדה בראש האילנות, האנייה שלנו יצאה מהנמל ברומניה בדרכה לארץ ישראל. כולנו עמדנו על הסיפון ושרנו בהתרגשות את המנון מדינת ישראל "התקווה". זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיי.

כעבור חמישה ימי הפלגה הגענו לנמל חיפה ונשלחנו למעברת "שער עליה". אני זוכר אותנו יורדים מהאניה בטור ומשני הצדדים שלנו אנשים שמרססים אותנו באבקה לבנה. לימים הבנתי שזה היה טיפול בדידיטי- חומר מדביר חרקים, שבו ריססו את גופם ואת רכושם של עולים חדשים, במטרה להשמיד טפילים שהיו על עורם כתוצאה מהשהות באונייה הצפופה.

ריסוס חפצים של עולים חדשים בנמל חיפה בדידיטי.

במעברה הייתה צפיפות גדולה. לא אהבתי את החיים שם ורציתי להצטרף אל חברי מ"בני עקיבא" שלמדו בפנימיה. באחד הימים, כשהורי יצאו לעבודה הלכתי לבקש תעודת עולה משלי, כי רשמו אותי בתעודת העלייה של הוריי  ובהיותי רק בן 15 לא יכולתי לצאת מהבית לפנימיה ללא רשותם. כשקיבלתי את התעודה אמרתי להם שהתקבלתי לבית הספר הכי טוב בארץ כדי שיסכימו לאפשר לי ללמוד בפנימיה שבה למדו חבריי. הייתי בא הביתה בערך פעם בחודש.

בפנימיה למדתי עברית, כי העברית שלי עד אז כללה רק ידיעת קריאה של התפילות בסידור, וחצי יום עבדנו שם בייצור אזמלים. זו הייתה עבודה קשה מאוד לנער בן חמש עשרה. אחרי שנה עברתי לפנימיה בגבעת וושינגטון ומשם עברתי לחברת הנוער של קיבוץ יבנה. באחד הטיולים של תנועת "בני עקיבא" שבה הייתי פעיל הכרתי את אשתי, חנה ונישאנו בשנת 1956.

רוב שנותי עסקתי בחינוך. הייתי מנהל בית ספר בעכו ושליח של הסוכנות היהודית בברזיל ובדרום אפריקה, שירתי בחיל החינוך ואף הייתי קצין קישור לאו"ם. לחנה ולי יש ארבעה ילדים, שבעה עשר נכדים וגם נינים, כן ירבו. חיינו בעיר מודיעין ובשנה האחרונה עברנו לחיות בבית מוזס בירושלים. גם היום אני עוסק בחינוך ומעביר בהתנדבות הרצאות לתלמידים ולחיילים על סיפור ההצלה של משפחתי מן השואה. שמחתי לעשות זאת גם במסגרת הקשר הרב דורי.

הזוית האישית

יערה: סיפורו של יצחק על החנוכייה שלהם בתקופת השואה היה אחד הסיפורים המרגשים שאני זוכרת מפעילות הקשר הרב דורי שלנו השנה.

יצחק: שמחתי לספר לבנות הדור הצעיר על חיינו בתקופה שארץ ומדינה לא היו מובנים מאליהם.