מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של חנה מתחיל בפולין, בעיר ראדום. משפחת צוקר, משפחה חרדית מחסידי גור, כולם היו שוחטים.

אביה של חנה הדסה, חנוך, נולד בשנת 1920, זה שם מהתנ"ך, בפולנית הוא נקרא "היינך". בגיל 19, כשחזר מהלימודים בערב עם חבר, התנפלו עליהם שלושה בחורים, כמו נאצים, והרגו את חברו ממכות – כפשוטו. חנוך נבהל והחליט לברוח מהבית לרוסיה. הוא לקח איתו כסף, אוכל, מים וספר סידור קטן שהיה תפור לבגד. הוא הצטרף לצבא הרוסי ונלחם נגד הגרמנים. באחד הימים כששכב על המיטה העליונה שמע שהוציאו להורג את סבא שלו, ירוחם פישל, תוך כדי שהלך ברחוב והגרמנים גזזו לו את הפיאות. כשזרקו לו את הכיפה לרצפה הוא קיבל שבץ לב ומת.

עם סיום המלחמה בשנת 1945 חזר חנוך לפולין ונוכח לדעת שכל משפחתו נספתה בשואה ולא נשאר שריד אחד מהמשפחה הגדולה. בשנת 1945 הצטרף לקבוצת הכשרה שהניחו יסוד ליצירת קיבוץ בארץ ישראל. הוא עבר הרבה ארצות עד שהגיע לאיטליה בשנת 1947. הדרך לישראל הייתה קשה מאוד, באונייה קטנה בלי תנאים, וכשהגיע לארץ ישראל האנגלים החזירו אותו לקפריסין. בפולין, כשכל הילדים הלכו ללמוד בחדר, חנוך העדיף ללמוד בבוקר את מקצוע החייטות גם לנשים וגם לגברים. בקפריסין ניצלו את הידע שלו בתפירה ונתנו לו לתפור ולתקן בגדים. יום אחד כשהחזיר בגדים מתוקנים לאיזור של נשים (המחנות היו מופרדים), הוא שמע קול של בחורה שרה שיר ביידיש. הוא ניגש אל הבחורה והם התחילו לדבר. שם הבחורה היה שרה, לימים אשתו. היא הגיעה מרומניה, ויידיש הייתה השפה בה הם תקשרו.

בתאריך 25 למאי בשנת 1948 חנוך ושרה התחתנו בקפריסין בחתונה צנועה. לחנוך היה אישור לעלות לארץ ישראל אבל הוא ויתר, כי להורים של שרה לא היה אישור. הוא חיכה עד שיתקבל אישור וכולם עלו לארץ ישראל בלי בעיה, כי אז מדינת ישראל הייתה קיימת.

המשפחה של שרה קיבלה מקום לגור בו בפרדס חנה-כרכור וחנוך ושרה קיבלו דירה מחיפה מבן דוד שעבד בסוכנות היהודית. הדירה הוגדרה כ"רכוש נטוש", זהו בית שנעזב במלחמת השחרור על ידי אדם הערבי שגר שם, הוא ברח לירדן. במשך כל השנים נשאר חנוך תושב חיפה. שרה הייתה מאוד צעירה, בת 18 וחצי, ורצתה את הוריה לידה. חנוך נסע בטרמפים והביא את ההורים והאחיות של שרה אליו הביתה. במשך ארבע שנים הוא היה מובטל ועבד מדי פעם בבריכה בבריכת המלח של עתלית, הוא ניסה כל מיני עבודות ובעיקר תפר בבית.

אחרי שלוש שנים נולדה הבת הבכורה שנקרא על שם אמו של חנוך – חנה הדסה. לאחר ארבע שנים נולדה צביה על שם הסבא – חיים צבי. בשנת 1952 נכנס חנוך לעבוד בדואר והיה דוור. חנוך היה איש ממוצע בגובהו, מאוד רזה ובכוחות על אנושיים סחב תיק גדול מאוד מלא במכתבים וחילק דואר לבתים בחורף ובקיץ, כשמזג האוויר מכביד על העבודה. עם השנים התקדם חנוך ולמד בקורסים שונים עברית, לקרוא ולכתוב, כמו גם קורסים בניהול סניף דואר. מפקיד פשוט הפך להיות מנהל סניף "נחלה" בחיפה (הסניף לא קיים יותר), תוך שהוא לא מוותר על שירות מילואים פעיל.

חנוך, למרות שלא נשאר איש דתי כפי שהיה בבית המשפחה הגרעינית, קיים את כל המצוות ובמיוחד חגג חגים עם משפחתו. בכל חג ניתן היה לראות את סממני החג כולם. התפירה, שהחלה כתחביב הפכה למקצוע, אחר כך עברה שוב לתחביב (בגדים לילדים, תחפושות אפילו לנכדים). במשך שנים היה חנוך יושב ראש איגוד ראדום בחיפה והצפון וערך אזכרות בתאריך 13 לינואר, יום שחרור העיר על ידי הצבא האדום מידי הנאצים. שמות המשפחה מונצחים על קיר מיוחד בארגון ראדום בתל אביב וישנה גם תרומה שניתנה למוזיאון דור לדור קרית ביאליק בשם העיר ראדום.

עץ המשפחה של חנה שטייגמן, כפי שתועד בכיתה בכתב יד:

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר קדימה בקריית ביאליק, בהנחיית המורה המוביל שמואל מלול.