מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חנה דותן מספרת על העלייה מבוליביה לישראל

חנה דותן
חנה דותן בשירותה הצבאי.
מילדות מיוחדת לבגרות מאושרת.

נולדתי בבוליביה­-דרום אמריקה בתאריך 5.11.1949, לגניה ויצחק פיימן.

הורי הגיעו לבוליביה אחרי מלחמת העולם השנייה. שניהם ניצולי שואה מפולין שנפגשו והכירו במחנה פליטים באיטליה. הם החליטו להגר לבוליביה בעקבות דוד של אמי שכבר גר שם.

בתחילה הורי עסקו ברוכלות ועברו עם מרכולתם מעיר לעיר בחיפוש אחרי פרנסה. אחותי הגדולה רבקה נולדה בעיר אורורו וכשהיא הייתה בת שנה וחצי עברו הורי לעיר פוטוסי. כאשר היו בדרך לעיר פוטוסי הם נאלצו לעצור באמצע הדרך, כי אמי קבלה צירי לידה.

המקום בו נאלצו לעצור היה במכרה פחם, מקום בו אני נולדתי. לא די שזה היה מקום יוצא דופן ומיוחד ללדת בו, הלידה עצמה הייתה מסובכת כי נולדתי במשקל 4.5 ק"ג. בעקבות זאת החליטו הורי להשתקע במקום קבוע וכך הגיעו ללה-פאס, העיר המרכזית של בוליביה. שנה וחצי לאחר מכן נולדה אחותי הצעירה אסתר.

לאחר לידתה של אחותי אסתר, אמי חלתה בסרטן השד, אבי השקיע את כל כספו שהספיק להרוויח בשביל לממן את התרופות והטיפולים עבורה, אבל אמי נפטרה לאחר שנה, כשהייתי בת שלוש.

אבי שנותר עם שלוש ילדות קטנות ומצב כלכלי קשה, עבר לגור באזור מגורים של מקומיים ילידי בוליביה, האינדיאנים, (צ'וליטוס), רובם מיעוטי יכולת, האזור היה מרוחק ממרכז העיר בו התגוררו רוב יהודי הקהילה של לה-פאס.

עד גיל שבע טיפלה וגידלה אותי ואת אחיותי אשה מקומית, אינדיאנית-צוליטה, שדאגה לצרכינו ולבית, כשהייתי בת שבע, אבי נישא בשנית לאשה יהודיה, ממנה נולדו שתי אחיותי הנוספות: נחמה ובלה.

כל ילדותי ובגרותי גדלתי באזור זה, לכן חיי המקומים הפכו לחלק ממני, הסתובבתי ביניהם, למדתי את מנהגיהם ואכלתי את מאכליהם. למרות שגרנו באזור מרוחק מיהודי הקהילה, היהדות היתה חלק חשוב בחיינו, חגגנו במשפחה את כל החגים היהודים ולמדנו בבית ספר היהודי.

תקופת בית הספר 

בית הספר היה מקום שפחות אהבתי, הייתי ילדת טבע שאוהבת מרחבים. עשיתי מלא שטויות ולא ממש למדתי. גם בבית הספר חגגנו את כל החגים וספגנו את האווירה של היהדות. השנה שאני הכי זוכרת מבית הספר הייתה כאשר הייתי בכיתה י', הגיעו לבית הספר נציגים מהסוכנות היהודית שניסו לגייס בנות לקורס אחיות בתנאי פנימיה בארץ. זה היה כמובן כרוך בעלייה לישראל. אני ואחותי רבקה מאד רצינו לעלות לישראל, כדי ללמוד ולהיות אחיות, אבל אבי לא הסכים ואמר שרק אחרי שתהיה לי בגרות מלאה אני אוכל לעלות ארצה, ומאז התחלתי ללמוד ממש ממש קשה וברצינות כדי להשיג תעודת בגרות מלאה.

העלייה לארץ ישראל

כאשר סיימתי את לימודי הבגרות, הייתי בת 17 וחצי, אז פרצה מלחמת ששת הימים ושוב נציגים מהסוכנות היהודית חזרו לגייס צעירים לבוא לעזור ולתרום בתקופתה הקשה של ישראל. הפעם אני ואחותי הצטרפנו למסע לישראל. עלינו לאונייה בברזיל, יחד עם כ-500 צעירים נרגשים מכל דרום אמריקה, שטנו בה שלושה שבועות עד שהגענו לנפולי, רובנו סבלנו מקילקול קיבה רציני ולכן במקום להגיע לארץ באונייה, הטיסו את כולנו במטוסים.

הצעירים באונייה באו בקבוצות מאורגנות שהשתייכו לתנועות נוער שונות והגיעו לארץ ישר לקיבוצים כמו "ברור חייל","מפלסים", "יקום" ועו. אני ואחותי לא היינו שייכות לשום תנועת נוער והיינו היחידות מבוליביה, לכן בזמן הנסיעה וגם כשהגענו לארץ ניסו לשכנע אותנו להצטרף אליהם.

בטיול בפרו במסגרת התיכון

תמונה 1

בתחילת דרכי בארץ, בקיבוץ ובצבא

הגעתי לארץ בתאריך 3.8.67, יחד עם אחותי רבקה, אומנם ידענו שנוכל לגור אצל דודינו בנתניה, אבל רצינו להתיישב בקיבוץ דוברי עברית בו יש אולפן, שלחו אותנו לקיבוץ מרחביה של השומר הצעיר.

החוויה הכי עוצמתית שזכורה לי משם, הייתה ביום למחרת הגעתנו לקיבוץ, הגענו בערב ומיד לקחו אותנו ללינה בחדר במבנה של האולפן.  בבוקר כאשר קמתי, שמעתי את הצרצרים ואת הציפורים, פתחתי את החלון ואמרתי לאחותי: "רבקה הגענו לגן עדן!" וזאת התחושה שיש לי מאז ולא השתנתה עד היום הזה. עבורי לגור ולחיות בארץ תמיד תשאר כמו לגור בגן עדן.

החיים בקיבוץ היו ממש שונים מהחיים שהיו לי בבוליביה. גרנו באולפן בו היו חדרי לינה וחדרי לימוד. במקביל ללימודים עבדנו בכל מיני ענפי משק כמו קטיף, חדרי ילדים וחדר האוכל. אהבתי את חיי הקיבוץ, הרבה משפחות "אימצו" אותנו והרגשנו בבית.

לאחר סיום האולפן, אחותי נישאה לבן קיבוץ ונשארה לגור שם. כאשר התחילו לגייס לצבא את הבנים שלמדו באולפן גם אני רציתי להתגייס, אבל לא איפשרו לי, כי לא ידעתי לדבר עדיין את השפה העברית ולא ידעו מה לעשות איתי. ניסיתי בכל דרך להתגייס, עד שהחלטתי לנסוע לבדי ללשכת הגיוס בחיפה ובקשתי להתגייס. ישבתי יום שלם ורק אמרתי: "אני צבא, אני צבא", זה ביטא את רצוני החזק להתגייס.

לבסוף הסכימו לגייס ולצרף אותי לגרעין נח"ל בתנאי שאלמד עברית, ואכן לקראת סוף הצבא כאשר כבר דברתי טוב עברית נאלצתי ללמוד קורס עברית מטעם הצבא. צורפתי לגרעין נח"ל "מיצד" שרוב חבריו היו מרחובות. בגרעין הזה הכרתי את אלי, בעלי לעתיד. שירתנו בהיאחזות נח"ל "צופר" שבערבה והיינו גרעין השלמה לקיבוץ "שדה יואב", קיבוץ בו גם התחתנו והייתי גם חברת קיבוץ.

 בשירות הצבאי בנח"ל שם הכרתי את בעלי

תמונה 2

השירות הצבאי העניק לי תחושת שייכות למדינה, אני מרגישה חלק ממנה, והכי חשוב אני גאה להיות ישראלית.

לאחר השרות הצבאי, אלי ואני נישאנו ולאחרונה חגגנו 50 שנות נישואים, יש לנו שלושה בנים ושמונה נכדים. כיום אנחנו גרים במודיעין, אנחנו פעילים וחיינו מלאי עניין, עשיה ומשמעות.

הזוית האישית

לירי קמינסקי: תוכנית הקשר הרב דורי הייתה לי ממש כיף ומלמדת. למדתי על איך היו החיים בבוליביה וגם איך החיים בקיבוץ וגם למדתי איך היו החיים פעם בישראל. לסכום אני שמחה שבחרתי לתעד סיפור חיים במסגרת מחויבות חברתית בתכנית הקשר הרב דורי.

חנה דותן: היה לי נפלא לחזור ולהזכר ולהתרגש מהעבר. אני יכולה לסכם שתכנית הקשר הרב דורי  מאתגרת. באמצעות התכנית חזרתי למקומות שהיום נדמה לי שהם היו רק בחלום ולא במציאות. נהינתי מהקשר שיצרתי עם לירי, אהבתי את השיחות, יכולתי לשתף בזכות יכולת ההקשבה של לירי והסובלנות להקשיב עד הסוף, תודה רבה.

מילון

הסוכנות היהודית
הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הידועה בשמה המקוצר הסוכנות היהודית, היא ארגון יהודי כלל עולמי, שמרכזו בישראל. לסוכנות היהודית ישנה שותפות אסטרטגית עם ממשלת ישראל ומעמדה החוקי והציבורי ייחודי ומעוגן ב"חוק המעמד" שהתקבל ב-1950. הסוכנות פועלת מכספי תרומות ובשותפות עם תורמים מרחבי העולם ומישראל. משרדה הראשי של הסוכנות היהודית שוכן בבית המוסדות הלאומיים בירושלים. (ויקיפדיה)

נח"ל
נוער חלוצי לוחם (בראשי תיבות: נח"ל) הוא מסגרת בצה"ל שבה קבוצות של תנועות וארגוני נוער מתגייסים יחד ושומרים על שלמותם[דרושה הבהרה] תוך שילוב בין משימה צבאית לבין חינוך בקהילה.(ויקיפדיה)

ציטוטים

”עבורי לגור ולחיות בארץ תמיד בתחושה שזה כמו לגור בגן עדן.“

הקשר הרב דורי