מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חלוצה ופלמ"חניקית

סבתא רבתא נעמי וזוהר הנינה
נעמי התינוקת בזרועות אמה - 1928
אירועים בראשית הציונות שזורים בחיי

הוריי – אבי, שלמה ויינשטיינר, נולד בפולין בשנת 1899. היו לו אח ושתי אחיות: משה, שרה ומניה. בפולין למד בישיבה ועזר לאביו שהיה אחראי על משק של פולני עשיר. אימי,  פורה (פנינה) ברוד, נולדה בפולין בשנת 1901. היו לה חמש אחיות ואח. אימי למדה תפירה בפולין, כל המשפחה עסקה בתפירה. אבי היה מאורס, למישהי אחרת, שלא רצתה לעלות לארץ, ואז אבי הכיר את אימי. הוא עלה לארץ בשנת 1920, וחזר לפולין להתחתן איתה, לאחר החתונה עלה עם אמי בשנת 1925 לארץ, והם התיישבו בכרכור.

ילדותי – נולדתי בשנת 1927 בבית חולים בחיפה. כשהרגישה אימי, שהלידה מתקרבת, בחודש התשיעי להריונה, נסעה לבדה ללדת. הנסיעה לבית החולים ארכה מספר ימים, ואילו אבי המשיך לעבוד במשק. לאחר הלידה, אימי ואני חלינו במלריה. אימי לקחה אותי, התינוקת שרק נולדה, לחברים בכרמל, להחלים, וכמובן קיבלנו טיפול של כדורי כינין, וכך החלמנו. אחותי אביבה  נולדה בשנת 1933, ואחי שמעון בשנת 1939.  בכרכור  גרנו במבנה הרפת, יחד עם פרה אחת. לאחר שנה הקמנו בית עם שני חדרים. אבא שלי עבד ברפת ובשדה ואימא שלי נשארה בבית  עם הילדים, הכינה אוכל וטיפלה בחצר. לאימא שלי היו ידיים מאוד טובות היא תפרה בגדים לכולם, לכל הילדים בגיל שלי,  וגם תחפושות בפורים.

הזיכרון הראשון שלי – אני ויונתן חברי שהיה בן 4, הלכנו לחפש את האבות שלנו, בשדה. אימא שלי עבדה קשה ולא שמה לב שנעלמתי. הלכנו ביחד, בדרך הגענו לשדה עם צמחיה מאד גבוהה והלכנו לאיבוד. לא מצאנו את האבות והיינו מאד רחוקים מהבית. לאחר שבכינו, פתאום פגש אותנו ערבי מאום אל פאחם, שעזר לנו והחזיר ואתנו הביתה. זה היה, כשעוד היו יחסים טובים עם הערבים באזור. מסתבר שהתרחקנו מאד מהבית, מספר קילומטרים. הלכנו מכרכור עד בערך גבעת חביבה.

בבית הספר – למדנו בבת הספר, שתי כיתות ביחד. הייתי תולעת ספרים ואהבתי ספרי היסטוריה. בסוף מינו אותי לספרנית של בית הספר, בכתה ג. אהבתי לעבוד עם אבא בשדה אהבתי את הפעילויות  של השומר הצעיר. בגיל 9 הייתי מאד קטנה והרופא המליץ שאלך לקייטנה עם אויר טוב ואוכל טוב, על הר הכרמל, לשלושה שבועות. אבי מכר פרה, כדי לשלם את הקייטנה. כעבור שבוע חליתי באדמת, אבא שלי בא לקחת אותי ולא זיהיתי אותו כי הייתי מאד חולה עם הרבה חום. הוא בא עם החמור, השאיר אותו בתחנת הרכבת בחדרה, נסע ברכבת לחיפה, ובדרך חזרה מתחנת הרכבת בחדרה  הרכיב אותי והלך לידי.

תמונה 1
נעמי בת 12

מסורת וחגים – כשהייתי בת 9 סבי וסבתי מצד אבי, עלו לארץ מפולין עם הדודה מניה. עם עלייתם של סבי וסבתי לארץ התחלנו במסורת ימי שישי,  הדלקנו נרות ושמרנו שבת. אני אף פעם לא התחברתי לדת. בבית חגגנו חגים כהלכתם, בעיקר אחרי שהסבים עלו והקפידו.

בגיל 15, רציתי ללמוד במשמר העמק, אבל זה היה של השומר הצעיר, ואבא שלי היה מפאי"יניק, ולא הסכים. חיפשתי בית ספר חקלאי וארגנתי עוד 3 חברות טובות. התכתבתי עם מועצת הפועלות שבראשה עמדה גרוניה, והיא המליצה לי על בית ספר אחר, ולא הסכמתי. נסעתי אליה בתור ילדה מתל אביב, ושכנעתי אותה שאני רוצה ללמוד בעיינות, כי הכרתי שתי בנות שלמדו שם. אבא שלי מכר פרה כדי לשלם את הלימודים. אהבתי מאוד את הלימודים חלק מהיום למדנו וחלק עבדנו. בעיינות חליתי במלריה (פעם שלישית. פעם מיד אחרי שנולדתי, ופעם בגן).

אחרי עיינות, בשנת 1945, חזרתי להורים. אח של אימא שלי נהרג בבריגדה, והיא ביקשה שאשאר קצת בבית. לאחר כמה חודשים, בינואר 1946 התגייסתי  לפלמ"ח דרך גרעין בקיבוץ בית זרע. שבועיים התאמנו באימונים קשים של ריצה ניווטים והישרדות בשטח, ושבועיים עבדנו. אני התאמנתי עם הגברים כי איחרתי בשבועיים לאימוני הבנות.

תמונה 2
 נעמי, במרכז תמונה בשורה השנייה – פלמ"ח – בבית זרע

העלייה לגוש עציון – בשנת 1947 הוחלט שקבוצה של אנשי פלמ"ח תבוא להתיישבות בגוש עציון, על קרקע מריבה, שקרן הקיימת קנתה מהמוכתר, אבל האריסים לא רצו לפנות אותה. גרנו בצריף ואוהלים, בהתחלה נסענו באוטובוסים מחברון לירושלים. אני הייתי קומונאית, אחראית על הבגדים. עלינו בהתראה קצרה, כי זה היה בסוד נגד הבריטים, אז לא היו לנו בגדים נוספים. כעבור כמה ימים נסעתי עם מרכז המשק שנבחר, לבית זרע, להביא בגדים. בדרך עברנו בנהריים, והייתה שם ביקורת. בדרך לשם הוא אמר שאני אשתו, ובדרך חזרה הוא אמר שאני בתו. זכור לי שהיה קר שם מאוד.

תמונה 3
העלייה לקרקע – גוש עציון

הנפילה בשבי – בחודשים ספטמבר אוקטובר 1947 השכנים הערבים התחילו להציק לנו. זה נמשך וכבר לא יכולנו לנסוע לירושלים. החזקנו פלוגת עבודה של בחורים, שבנו את שכונת בית וגן בירושלים. כשהיינו ממש נצורים, הבחורים חזרו והיו בבית ועסקנו בחפירת תעלות שאפשרו להסתובב בחצר. בנינו מאבנים חומות מסביב לצריפים, בגובה מטר וחצי שלא יחדרו כדורים.

בתחילת מאי 1947, התחילו להיות התקפות ממש מסודרות על הישובים בגוש ועיקר המטרה שלהם הייתה כפר עציון, הקיבוץ הוותיק והמרכז של הגוש. ב-11.5 התווספו למקומיים גם הירדנים עם טנקים. לישוב לא היה כושר עמידה נגד טנקים, לא היה נשק, אך מיקשנו את כל האזור מסביב, את כל הדרכים.

ב-12.5 הירדנים כבשו את כפר עציון, ונכנסו פנימה והרגו 200 לוחמים, הם זרקו רימון אל תוך הבונקר, וכולם נהרגו. בחורה אחת שניצלה על ידי קצין בריטי, סיפרה מה קרה שם. כל זה הגיע לאוזני מחלקת ההתיישבות בירושלים, והוחלט ששלושת הקיבוצים, ילכו לשבי בהשגחת הצלב האדום.

בקיבוץ רבדים נערכה שיחה כל לילה, וכשהפסיקה הלחימה, כי הצלב האדום התערב, בשיחה, חשבתי שאסור לנו להיכנע, רצינו להסתנן החוצה מן הגוש. בסוף החלטנו להיכנע. רגע לפני שנכנענו, לקחתי את דגל הקיבוץ קיפלתי והחבאתי אותו כרוך מתחת  לבגדים.

ב – 14.5.1948 נלקחנו לשבי בירדן במשאיות. הבנים והבנות לחוד. הצלב האדום סיכם שהבחורות ילכו לירושלים, אבל הירדנים לקחו אותנו לחברון. כשהמשאיות של רבדים היו צריכות להגיע לכביש הראשי אחת המשאיות, שלנו, עלתה על מוקש שאנחנו הטמנו, ואנשים עפו מהמשאית ונפצעו מאד קשה.  בדרך הראשית עמדו כפריים וקיללו אותנו, זרקו עלינו כל מה שרק יכלו להרים, אבנים, עגבניות, ביצים, ירקו עלינו. אבל אני הבנתי אותם כי זה היה אחרי פרשת דיר יאסין.

בחברון היינו בבית המשטרה בקומה השנייה. אחת הבנות שהבינה ערבית שמעה את החיילים הירדנים בקומה הראשונה מספרים כי הוכרזה הקמת מדינת ישראל. מאד התרגשנו ובכינו. למחרת הועברנו לבית לחם במשאיות שוב. שוב הייתה תהלוכה בעיר ושוב קיללו אותנו וזרקו עלינו דברים. בבית לחם היינו שבועיים. ההורים שלי לא ידעו מה עלה בגורלי ומאד חששו, רק לאחר מספר ימים הם שמעו על השבי. מבית לחם לקחו אותנו לעמאן שבירדן, בנסיעה מאד ארוכה. בקטעים המסוכנים בדרך הורידו אותנו והלכנו הרבה ברגל. זה היה מסע. בעמאן הכניסו אותנו למחנה שבויים, של שבויים שבאו כמה ימים לפנינו מנהריים, מהעיר העתיקה ומגזר. על המחנה היה אחראי מהנדס מנהריים, ישראלי, שהירדנים נתנו לו להיות המנהל, שבוי מנהריים. מספר זוגות אמרו שהם נשואים, למרות שלא כך היה הדבר, ואפשרו לנו, גם לגדליה ולי, לגור ביחד באוהל,  חמישה זוגות באוהל. רוב שעות היום הירדנים היו עסוקים בספירה של השבויים. הספירה נערכה במגרש מסדרים, שלוש פעמים ביום, היינו  על המגרש מסודרים בשלשות  בישיבת כובסת. שני חיילים מהצבא הירדני ספרו אותנו אבל אף פעם המספר ביניהם לא תאם ולכן נערכה ספירה נוספת, ולפעמים אפילו פעם שלישית, ככה שבערך בזבזנו שעתיים שלוש כל ספירה. במחנה היו 300 איש. אנשי הקיבוץ, התחלנו לנהל סדר יום  של לימודים ניצלנו את המהנדסים של נהריים, והם עשו לנו חוגי אנגלית, מתמטיקה, תנ"ך. ארוחת הבוקר הייתה צנועה מאד – חצי פיתה, זיתים. הייתה לנו פחית של מים לכל היום, זה היה מדבר וגם לירדנים לא היו מים.

השחרור מהשבי – אחרי שבועיים, פתאום אמרו לנו לעלות על האוטובוסים ולקחו אותנו למקום לא ידוע, הרגשנו שעומדים לשחרר אותנו. לקחו אותנו לכפר יונה, ושם שוחררנו אבל בדרך התעכבנו בג'יפ שבא מולנו עם עיראקים. איחרנו לשעת ההגעה לכפר יונה ואף אחד כבר לא חיכה לנו שם.  איחרנו בכמה שעות, הגענו חושך במקום בצהריים. החברים שנשארו בתנועה לקחו אותנו אליהם לתל אביב. לפני כן עוד חיילו אותנו. הדבר הראשון שעשיתי אחרי השחרור היה להיכנס לאמבטיה, הייתי מלאת בוץ. היו במדבר סופות חול ולא התרחצנו, כי לא היו מים. בתל אביב אכלתי והלכתי לישון. למחרת נסעתי להורי בכרכור.

כשחיילו אותנו נתנו לנו אפשרות להיות בבית מלון שבוע הבראה. בזבזנו את כל התקציב תוך שלושה ימים, הזמנו לחדרים אוכל וגלידה ונאלצנו לפנות את המלון. אחרי כמה ימים התקשרנו אחת אל השנייה, והחלטנו להיפגש ולחשוב מה עושים. פנינו לתנועה והם הציעו לנו להתארגן בקיבוץ שריד ולחכות לבחורים. אני הייתי אצל ההורים ולא נסעתי לקיבוץ שריד, באתי רק לסופי שבוע לשיחות. באחת השיחות החלטנו לא לחכות לבחורים ולהתיישב באיזשהו מקום. הציעו לנו כל מיני מקומות מכל מיני סיבות – אחד קרוב לתל אביב, אחד בלי מים – כפרים גרמניים שננטשו ותושביהם עברו לאוסטרליה. לא רצינו את זה, הציעו לנו מקומות בלי מים, ומקומות שלפי שרטוטי הבריטים היו מחוץ לגבולות ישראל, כמו סאסא. בסוף הציעו לנו את שנלר, על יד כפר מנחם, בית ספר שהגרמנים בנו כדי ללמד את הכפריים סביבה חקלאות. זו הייתה חווה. הגענו לכפר מנחם, והיה לנו קשר עם הבחורים בשבי בעזרתן של קופסאות שימורים מגבעת ברנר. בתך קופסאות כתבנו מכתבים והם הלחימו כקופסת  שימורים. מסרנו להם דו"ח מהשיחות וסיפרנו להם שאנחנו מתכננות לבנות את "רבדות" באזור כפר מנחם. הם מאד כעסו עלינו, רצו שנחכה להם. בכל זאת התקדמנו ובנינו את רבדות ב"שנלר". ואלינו צורפו חניכי השומר הצעיר מפתח תקווה. הבחורים השתחררו ב-29.02.49. והתאחדו איתנו. בשנלר הייתה שנה מאד גשומה ובוצית, אז חיפשנו מקום יותר גבוה, ועם מים. הגענו לרבדים כי שם גם הייתה באר.

כשחזרו מהשבי התחילו החתונות, אנחנו התחתנו אחרי תקופה בחדר משפחה במרץ 1950 בכרכור. אבא שלי מכר פרה בשביל החתונה. משפחתי הזמינה את כל כרכור לחתונה ואני כעסתי מאד, ולא דיברתי עם אבי הרבה זמן, כי רציתי חתונה צנועה. בקיבוץ הייתי אקונומית וגם התחלתי לגדל אפרוחים. והיה לנו עדר עזים, והייתי חולבת חלב לארוחות.

אחרי החתונה עם גדליה. עבדתי בקיבוץ בתור אקונומית, בלול 25 שנים. באמצע גם במכוורת, עם הדבורים, כחובבת, פשוט הדבוראי עזב את הקיבוץ יום אחד, ורציתי לעזור.

חיי בקיבוץ היו הרבה עבודה. במהלך השנים נולדו לי 3 ילדים. ב- 10.1950 נולדה סמדר, ב-12.1952 נולד חובב, ב-07.1958 נולדה כרמית.

משנת 1992 אני מטיילת בכל העולם,  מזרח הרחוק  סין, הודו, דרך אתיופיה, קניה, מצרים ואמריקה הלטינית, פרו, ועוד המון מדינות, ונהנית מהחיים.

תמונה 4
נעמי וילדיה, חובב כרמית וסמדר

 

תמונה 5
נעמי עם הילדים והנכדים

הזוית האישית

נעמי: התכנית מאד עניינה אותי, הסיפורים של האחרים. היה לי נעים לשמוע ביחד עם הנינה זוהר, ולספר לה ולכל המשתתפים על החוויות שלי.

מילון

ישובי הגוש
בשנות ה-40 הוקמו על שטח זה ארבעה קיבוצים: כפר עציון נוסד שוב ב-30 באפריל 1943, כקיבוץ דתי. הקיבוץ הוקם על ידי 'קבוצת אברהם' של הפועל המזרחי, ותיקי השומר הדתי ובני עקיבא. הקיבוץ הדתי משואות יצחק, נוסד ב-4 בנובמבר 1945, על ידי גרעין 'משואות'. מייסדיו היו צעירים יוצאי גרמניה, צ'כוסלובקיה והונגריה. עין צורים, אף הוא קיבוץ דתי, ב-22 באוקטובר 1946, על ידי גרעין 'בני עקיבא'. קיבוץ השומר הצעיר רבדים, הוקם ב-11 פברואר 1947, ממערב לעין צורים, על ידי מספר גרעינים שקיבלו הכשרתם בבית זרע.

נהריים
הוא אתר היסטורי בבקעת הירדן, בנקודה הגובלת בין ישראל לבין ממלכת ירדן, סמוך ליישוב מנחמיה. האתר עבר ב-9 בנובמבר 2019 לשליטת ממלכת ירדן, לאחר שהיה בשליטת ישראל במשך מעל 70 שנה. במקום שכן מפעל החשמל של חברת החשמל, על גדות שני נהרות (מכאן השם "נהריים") - נהר הירמוך ונהר הירדן.

ציטוטים

”אני תמיד רואה את חצי הכוס המלאה - אופטימית !“

הקשר הרב דורי