מאגר סיפורי מורשת

בית הספר "אחד העם" תל אביב – מה קרה לי לאחר סיום בית הספר היסודי?

שנות הילדות נגמרו כאשר סיימנו את בית הספר היסודי/העממי אחד העם בתל אביב לאחר שמונה שנות לימוד נפלאות. היינו כיתה מלוכדת למדנו טוב וגם הצלחנו להשתולל, לשחק והכי חשוב – ללמוד שחברות וידידות אמת שצומחת במשך השנים, היא הדבר שיישאר לנו לכל חיינו. רוב התלמידים היינו ביחד מכיתה א' עד כיתה ח' והיינו כאחים ואחיות אחד לשני, מאז ועד היום במשך שישים שנה, עדיין קיימת עוד קבוצה של חברים וחברות שממשיכים להיפגש. למרות הכל… הייתי תלמיד מצטיין, ספורטאי טוב והכי חשוב חבר נאמן.

 

 

בית ספר מקצועי "מכספיין" – כנער שאפתי וחלמתי להיות טייס, בניתי טיסנים מעץ בלזה והלכתי לחוגים של גדנ"ע אוויר העיקר להתקרב למטוסים. לכן בחרתי ללימודי טכנאות תעופה בבית הספר המקצועי "מכס פיין". בית הספר שכן בשני בניינים שונים. הבניין הראשון שבו למדנו בכיתה א' היה ליד הקריה בתל אביב על גדות וואדי מוסררה כיום נחל אילון. כאן נחשפתי לסוג חדש של לימוד, בוגר יותר מעניין ומאתגר והכרתי חברים חדשים.  

 

בחורף הראשון ירדו הרבה גשמים וואדי מוסררה עלה על גדותיו והציף שטחים נרחבים וכך זכינו לראות כיצד זרמי המים האדירים סוחפים איתם רכבים, בעלי חיים, ארגזים וכל דבר שיכול לצוף.בעקבות השיטפונות, ליד בית הספר, נוצר אגם גדול ולכן רק היה טבעי שנבנה רפסודות על מנת לשוט באגם וכך עשינו בפסקות, אבל בדרך כלל אני הייתי יושב וקורא ספרים.              

 

יום אחד ישבתי וקראתי כאשר כולם השתובבו ושטו באגם, תלמידים מבית ספר אחר ששכן בצדו השני של האגם  זרקו אבנים לכיוון שלנו. ורצה הגורל ואבן גדולה פגעה לי בעין שמאל. כמובן שפינו אותי לבית החולים ושם הצליחו להציל את ראייתי. שכבתי בבית החולים כמעט חודשיים וכששוחררתי משם גבהתי בכמה סנטימטרים ונאלצתי להרכיב משקפי ראייה וכך נגוז ונעלם החלום שלי להיות טייס.

 

לשנת הלימודים השנייה עברנו לבניין בית הספר הישן ברחוב החרושת. הלימודים כללו: פחחות, נפחות, מסגרות, רתכות, חרטות וכמובן לימודי מתמטיקה, אנגלית, שרטוט טכני, ספורט וכדומה והעיקר: לימודי מכונאות תעופה ואווירודינמיקה.שמו של המורה לרתכות היה "אריק מחקה החיות" וההובי שלו היה לחקות את נעירת החמור של מחלק הנפט. באותם הימים הנפט היה מסופק בעגלה שהייתה בנויה כמכלית שהכילה נפט. מאחור היה לה ברז גדול שעליו היה תלוי דלי שבעזרתו היה הנפט נמזג למיכל. בואה של העגלה היה מלווה בצלצול הפעמון של מוכר הנפט, שהיווה חומר הדלק העיקרי לכל השימושים בבית. "אריק" היה יוצא לרחוב, נוער כחמור מצלצל בפעמון וכל עקרות הבית היו יוצאות עם מכלי הנפט ואין חמור ואין עגלה רק הצחוק שלנו.

 

שנת הלימודים השלישית נערכה בבניין החדש של בית הספר שהחליף את שמו להולץ ללימודי טכנאות תעופה. בשנה הזו למדנו לפרק ולהרכיב מנועי מטוסים ולבצע הרצות מנוע, כמו כן פירקנו והרכבנו מטוסים קלים והסענו אותם לאחר מכן. בסך הכל נהיינו מכונאי מטוסים הכי טובים שיכלו להיות. לאחר שלש שנים של לימודים ועבודה מעשית על מטוסים ומנועים. סיימנו כמחזור "א" את בית הספר והוסמכנו כטכנאי תעופה והתגייסנו לחיל האוויר.

 

מחנות העולים 1952-1958. בגיל 10 כל הכיתה בבית ספר העממי הצטרפה לתנועת הנוער החלוצי: "המחנות העולים". הצטרפנו כי רצינו לבלות ולהיות ביחד, והגענו לתנועת נוער שהנחילה לנו ערכים של חברות ואורח חיים נפלאים.ערכי התנועה היו: שוויון ,עזרה הדדית ,אהבת הארץ ,שלום ,שיתוף ,חירות ועבודה.וחמישה עוגנים מנחים: דמוקרטיה ,חלוציות ,הומניזם, סוציאליזם וציונות.הקבוצה שלנו נקראה "מחנה דרום" והפעילות שלנו הייתה בדרום תל אביב. "המחנה" נדד ממקום למקום עד שהגענו לשכונת יד אליהו שבו נקבע "הצריף" הקבוע שלנו בבית ישן ורעוע. כאן נערכו כל המפגשים והפעולות, דיונים רעיוניים, ערבי שישי ומסיבות בחגים וכד'. בחופשות יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים, שם עסקנו בעיקר בעקירת עשבים,סיקול אבנים, בעונות הפרי מסקנו זיתים, בציר ענבים, קטיף תפוזים, קטיף כותנה והעיקר בילוי חברתי, שירים, ריקודי עם, קומזיצים וסחיבת תרנגולות מהלולים.

 

בכל חופשה היינו יוצאים לטיול מסע ברחבי הארץ, כמובן שאז היינו הולכים רק ברגל, כל הציוד על גבינו בתרמילי גב עמוסים, את מי השתייה סחבנו בפחים וג'ריקנים, ישנו בשטח בשקי שינה, ואכלנו כל מה שבישלנו במדורות.טיילנו בגליל, בהר הכרמל, במצדה, במכתשים, הר הנגב, ים המלח, בעמק החולה (לפני הייבוש), התארחנו ונהנינו בקיבוצים של "הקיבוץ המאוחד". הסמל המסחרי שלנו היה ריקוד עממי אפריקאי שנקרא "סוסהלונגה" שבו הופענו מחופשים וצבועים בכל צבעי הקשת ורקדנו לשמחת כולם. גם בימינו באירועי מפגש אנו עדיין רוקדים את הריקוד.                   

 

היינו חבורה מגובשת, באחד במאי צעדנו ברחובות במצעדי "האחד במאי" של ההסתדרות נושאים דגלים אדומים ושרים את "האינטרנציונל" המנון פועלי העולם. וגם בפורים חגגנו והשתוללנו כאשר חגגו את ה"עדלאידע". כשהתבגרנו הגענו לשלב שבו כל אחד ואחת מהחברים הגיע להחלטה על המשך דרכו- האם להמשיך ולהשאר במסגרת התנועה להצטרף לגרעין שישלח לקיבוץ "גדות" שבעמק החולה מול הגולן הסורי, או שהוא פורש לו לדרכו.

אני החלטתי להמשיך ובתאריך ט"ו בתשרי תשי"ט הוכרזנו כגרעין התנועה ששמו "גרעין לגדות". הגעתי לקיבוץ במסגרת "הכשרה עובדת"- מהקיבוץ לצבאאת השנה התחלתי בקיבוץ, עסקתי בהרבה עבודות, ברפת בכותנה במטבח אבל כל הזמן היינו תחת הפגזות וירי מהצבא הסורי והתגובות של צהל. עד היום יש לי בבית תרמיל של פגז התותח של טנק  amx שלנו המשמש כאגרטל לפרחים.

 

בחודש פברואר 1959 קיבלתי זימון להתגייס לחיל האוויר {כל הכיתה כבר הייתה בצבא} לאחר התלבטות גדולה ולחץ מההורים נפרדתי מהחברים ומהקיבוץ והתגייסתי לחיל האוויר. את הטירונות עשיתי בצריפין ולאחר גמר הטירונות הוצבתי לחיל האוויר לבסיס תל נוף, לטייסת של בית הספר לטיסה. שם פגשתי את רוב החברים מהכיתה, והחלו החיים המעניינים והמאתגרים של השירות הצבאי. תפקידנו בטייסת היה לטפל לבדוק ולתקן את המטוסים ששימשו ללימוד פרחי הטייס להיות טייסים בחיל האוויר. המטוסים חנו במשטח גדול בשתי שורות בחלק מרוחק של הבסיס, כך שהיינו "רחוקים מהעין" הבוחנת של כל המפקדים ואנשי המשמעת, והרשנו לעצמנו להתלבש ולהתנהג איך שבא לנו.

 

בשנתיים הראשונות המטוסים שלנו היו מטוסי בוכנה ותיקים וישנים, מטוס ה"סטירמן" ומטוס ה"הרווארד" ובחצי השנה האחרונה הגיע מטוס האימון הסילוני "פוגה מגיסטר".מלבד העבודה האחראית של משמרות ,השכמות ,טיסות לילה וכד' גם פיתחנו הווי של כיף ובילויים. הסעות בידור לתל אביב, מסיבות עם הבנות של בית הספר לאחיות של בי"ח קפלן, נופשים באשקלון , מסיבות בבסיס. הסיסמה שלנו הייתה: "הטובים לטייס – הטובות למכונאים". בניגוד לחוקי בצבא, הרצנו את מנועי המטוסים, הסענו אותם ברחבות החניה, עשינו שביתות ועיצומים שונים כשהרגשנו מקופחים, שיחקנו קלפים סחבנו טרקטורים ובכלל חיינו כקיבוץ ולא כצבא. פשוט כבר היינו כמשפחה מבית הספר ורק השתפרנו בקונצים.

 

בחודש אוגוסט 1961 השתחררתי מחיל האוויר בדרגת סמל ומיד התחלתי את עבודתי בחברת התעופה "אל-על" כטכנאי מטוסים באגף תחזוקה ישירה, כך שהמשכתי את דרך החיים שבחרתי, לחיות ולנשום מטוסים. במשך השנים עבדתי על כל המטוסים  שאל-על  הפעילההמטוס הראשון שעבדתי עליו היה מטוס ה"קונסטליישן", עדיין מטוס עם פרופלורים. אחריו מטוס ה"בריטניה", טורבו-פרופ ואז החלו להגיע מטוסי הסילון תוצרת boeing לסוגיהם.

 

עבדתי ב"אל על" ארבעים ושש וחצי שנים, התקדמתי בסולם הדרגות והתפקידים, החל מטכנאי מתחיל ולאחר שהוסמכתי ברשוי של מינהל התעופה האזרחית קיבלתי תפקידי פיקוח כראש צוות ,מנהל עבודה, מבקר מטוסים. עם קליטת מטוסי הגמבו 747 הקמתי את מרכז תכנון התחזוקה ומרכז איתור תקלות.

משנת 1975 ועד שנת 1980 הייתי ביוהנסבורג, דרום אפריקה בתפקיד של מנהל הטכני בתחנה ולאחר חזרה לארץ ,חזרתי לתפקידי ניהול שונים ובשנים האחרונות הייתי מנהל תחנות חוץ של התחזוקה הווי אומר האחראי על הטיפול הטכני במטוסי "אל על" בכל העולם.

 

סבא- מרדכי פינטו והנכד- רועי פינטו                                                                                          

בפרויקט הקשר הרב דורי ניתנת האפשרות לנכדים להכיר וללמוד על ההיסטוריה והעבר שלי, הסבא שכולם אוהבים, אבל לא תמיד יודעים ומכירים ההיסטוריה המשפחתית. לפני שש שנים ערכתי יחד עם הנכד הבכור, עומר, את ההיסטוריה שלי משנת הלידה 1941 עד שנת 1995. הפעם התמקדנו בשנים 1955 עד שנת 1961, עם נגיעה לזמן הנוכחי. קורות החיים מסופרים בשני מישורים מקבילים- הלימודים בבית הספר והחברות בתנועת הנוער, ולאחר מכן ההמשך כחייל בשרות צבאי בחיל האוויר ולאחר השחרור בחברת "אל-על" המנוע המרכזי שלי מילדות, היה ונשאר, האהבה למטוסים ולתעופה ולכל מה שכרוך בכך ובו זמנית לנסות ולהעביר לנכדים גם את הצד האישי חברתי שעליו צמחתי וגדלתי.

 

לפי דעתי, יש חשיבות רבה לכך  שהנכדים ילמדו וידעו את מהלך החיים שלי, כילד שנולד בדרום בדרום ת"א להורי שעלו כחלוצים בשנות השלושים של המאה הקודמת, ואשר למרות כל הקשיים והתלאות שעברו עליהם, הם כל הזמן רצו ותמכו בי שאלמד, שאספוג כמה שיותר חינוך והשכלה על מנת שאתקדם ואצליח לגדול ולהיות "בן אדם", פשוטו כמשמהו. במצגת השתדלתי לציין את מהלך החיים שלי כתלמיד וכחבר בגילאי ההתבגרות עד הגיוס, את החיים כחייל ולאחר הצבא, בקצרה, את שנות החיים שלי "האזרחיים" עד עתה. אני מקווה שאת ההמשך נזכה לעשות עם הנכדים הבאים בתור.  

 

גדנ"ע אוויר הוא ארגון של חיל האוויר הישראלי, שמטרתו לקרב בני נוער לנושאי תעופה וחיל האוויר. הגדנ"ע הוקמה בשנת 1950 תחת השם "גדודי נוער תעופתיים", ופועלת עד היום, אם כי במסגרת אחרת.

 

תשע"ו