מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חלום שהתגשם – סיפור העלייה של משפחת עלימה

משי וסבא שחר בזמן עבודה והתייעצות
סבתא פרחה דודה תקווה שחר ורבקה אחותי
אהבתי הגדולה לארץ ישראל היפה
תמונה 1
סבא רבא מנשה וסבתא רבתא פרחה

 

נולדתי בשנת 1945, בעירק בעיר בעקובה, בן בכור להורי מנשה ופרחה עלימה. עלינו לארץ בשנת 1951, כשהייתי בגיל 6. עלינו לארץ הורי אני ושלושה מאחי. כשעלינו לארץ פקידת הסוכנות שינתה את שמותנו לשמות עבריים כך שאני שנולדתי בשם סביח שפרושו בעברית נקראתי שחר. שמה של אחותי סועד שונה לרבקה, אחותי ואחי שנקראו כבר בעירק בשמות דינה וחיים נשארו עם השמות עימם נולדו.

בשנה האחרונה לפני שעלינו לארץ הגענו מבעקובה לעיר הבירה בגדאד בהסעה שאירגנו הוריי כשנה לפני העלייה. בבגדאד פגשנו את סבי וסבתי מצד אימי שגרו שם, וחיינו בביתם עד למועד העלייה. כאשר התקבל אישור מהסוכנות היהודית לעלייתנו ארצה, המראנו משדה התעופה בבגדאד ונחתנו בארץ הקודש בנמל התעופה בלוד. בטרם עלייתנו למטוס השלטונות העירקיים לקחו מאיתנו כל דבר ערך הכולל כסף, תכשיטים, בגדים וכל מה שהיה עימנו כולל הדרכונים העירקיים שלנו. מלוד דאגו פה בארץ להסעתנו למחנה עולים שער עליה בחיפה שהיה מחנה אוהלים. כיום במקום מחנה שער עליה קיימת שכונת שפרינצק בחיפה.

לאחר מכן, העבירו אותנו למחנה עולים נוסף בפרדס חנה, ששמו בית עולים.

בארץ התחלנו את חיינו החדשים כשאנחנו צריכים להתרגל מעבר לחיים במקום חדש, ללא המשפחה וללא שפה גם להתרגל לחיים בחוסר כל. בעירק חיינו בבית בו המים זרמו מהברזים, היה לנו חשמל, אבי עבד והכלכלה לא חסרה לנו.

בשתי מחנות העולים המשפחה שוכנה באוהל. רכושנו כלל מיטת עולים ומזרון קש עליהם ישנו כל שניים מאיתנו. מעבר לכך היו עלינו בגדינו המועטים לגופנו שהבאנו מעירק.

את האוכל שאכלנו קיבלנו בהקצבה על פי מספר בני המשפחה מהמטבח המרכזי, כאשר היה עלינו לצעוד אליו כקילומטר לכל כיוון. כך מצאנו עצמנו הולכים שלוש פעמים ביום על מנת לקבל את הכמות הקצובה למשפחתנו.

לאחר כחודשיים הועברנו למחנה עולים בכפר סבא. שם חיינו כשנה בהתחלה חיינו באוהל. לאחר מכן עברנו לחיות בבדון ובהמשך העבירו את המשפחה לגור בפחון.

שם אבי החל לעבוד בעבודות מזדמנות בנווה ימין, מושב שכן למעברה. כל עבודה שהוצעה לו קיבל ברפת, בלול ובחקלאות בהתאם למה שהוצע. לאחר כשנה העולים התאגדו במחנה העולים וביקשו "לחם עבודה", בעקבות כך הממשלה החליטה לפזר את המעברה. הצבא נכנס למעברה, כאילו שהיתה מלחמה. טנדרים נכנסו לתוך המעברה, ועליהם העמיסו מספר משפחות, אשר פוזרו בכל רחבי הארץ. המשפחה המורחבת פולגה ופוצלה, כאשר הממשלה קרעה והפרידה בין הענפים השונים במשפחה.  חלק מדודיי הועברו עם משפחותיהם לרחובות, חלק אחר  הועבר לרמלה ואת משפחתי הורידו בקדימה.

תמונה 2

 

הגענו לקדימה בשנת 1953, והתחלנו התחלה חדשה. בקדימה  קיבלנו צריף בהקמה, ללא חלונות, ללא דלתות ועל דיונה של חול. חדר השירותים היה מחוץ לצריף. בתקופה הזו היתה תקופת הצנע. המדינה חלקה תלושים למזון על פי הרכב המשפחה וגיל בני המשפחה. קיבלנו אבקת חלב, אבקת ביצים, לחם ועוד. היתה דאגה לכל אבות המזון בהקצבה, כאמור, על פי מספר הראשים במשפחה וגילם. בכל המעברה היה ברז מים אחד לכל התושבים שגרו בה.

בצמוד לצריף היה שטח אדמה, עליו גידלנו ירקות. משרד החקלאות דאג לכל המעברה למדריך אחד שילמד חקלאות. המדריך היה דואג לזרעים, והדריך את כל המשפחות אייך לגדל את גידולים. המדריך היה מחליט מה כל משפחה תגדל, ודאג שכל משפחה תגדל גידול שונה של ירק, על מנת שלאחר שהיבול יגדל תושבי המעברה יוכלו לבצע החלפה ביניהם. בהמשך המשפחות למדו לגדל גם עצי פרי. ואכן לאחר שהגידולים גדלו, המשפחות עשו החלפות ביניהם. החלפות אלו הובילו לכך שכל המשפחות במעברה נהנו מכל סוגי הירקות. תוספת הירקות שגידלנו בבתים, בעצם הביאה לרווחה קלה על החוסר ששרר בכל המדינה בתקופת הצנע. בחלקת אדמה שהיתה צמודה לצריף שלנו היה בוסתן שגידלנו בו ירקות ועצי פרי.

משרד החקלאות דאג לשלוח את המדריך ללמד חקלאות, היות והעולים החדשים הגיעו מארצות המוצא כאשר הם עבדו במקצועות חופשיים, וללא כל מושג בגידולים חקלאיים. הוריי היו סוחרים בעירק.

במשך הזמן התארגנו בחיים החדשים, והסתגלנו למציאות החדשה שנכפתה עלינו. אבי ז"ל השתלב בעבודות דחק זמניות אותן היה מקבל בלשכת העבודה המקומית. לשכת עבודה זהו המקום אליו הגיעו כל מחוסרי העבודה בבוקר, והיו מופנים לעבוד בכל פעם במקום אחר. הפקיד בלשכת העבודה היה מספק את העבודה לכל ראש משפחה בהתאם לגודל המשפחה. הורי ז"ל עלו לארץ עם ארבעה ילדים, כאשר במהלך השנים בהן חיינו במעברה נולדו להם עוד שלושה ילדים. משפחתי נחשבה למשפחה מרובת ילדים ואבי ז"ל קיבל עבודה ליום עד יומיים בשבוע. בתקופת הצנע הכל היה במחסור במדינה, שבמילא היתה מדינה צעירה מאוד ועניה, אפילו במקומות העבודה. יומיים עבודה בשבוע היה נחשב להמון עבודה ובהתאם גם ההכנסה. העבודה שאבי ז"ל קיבל היתה בחקלאות.

החיים במעברה היו קשים. הצריף היה מאוד קטן, והיו בו שני חדרים. בחדר אחד ישנו הורי ז"ל ושני תינוקות, ובחדר השני, הגדול יותר, ישנו חמישה ילדים. באותה תקופה הייתי ילד בן 10.

אמי היתה עקרת בית ביצעה את כל עבודות הבית והתמסרה לגידול הילדים. באותה תקופה לא היה חשמל, מים או גז בצריפים. כביסה אמי עשתה בידיה בתוך גיגית מים היות ובאותה תקופה לא היתה מכונת כביסה. כאמור לא היה גז בצריף, ובטח שלא תנור אפיה. אמי בישלה על פתיליה, או פרימוס שהיא הדליקה באמצעות נפט. חשמל לא היה בצריף, ובכל ערב הינו מאירים את הצריף באמצעות עששיות.

על מנת להתקלח במים חמים, היינו מחממים מים בגוג (מעין סיר גדול) על פתיליה או על פרימוס, ואחר כך היינו מתקלחים. מקלחת היינו עושים פעם בכמה ימים, בתוך הפיילה (גיגית) שבה אימי היתה מכבסת.

בקדימה היה בית ספר אחד בכפר, ושני בתי ספר נוספים השייכים למעברה, בית ספר דתי וממלכתי. אנו למדנו בבית הספר הממלכתי, שנמצא היום  באזור בו נמצא חטיבת הביניים גוונים. היינו הולכים בכל יום מרחק של יותר מקילומטר ברגל, בין הדיונות של החול.

קדימה רק הוקמה, ולא היו בה כבישים כמו שיש היום. היינו הולכים בדיונות ובטבע ממקום למקום.

בשנת 1959 הגיעה הקידמה לקדימה, החלו לספק חשמל וסללו כבישים. באותה תקופה ערכו אינטגרציה בין בית הספר שבכפר לזה של המעברה, והוקם בית ספר ממלכתי במקום בו נמצא בית הספר יגאל אלון כיום. הכיתות היו מבנים מודולריים העשויים פחים. בשל המצב הכלכלי הקשה במשפחתי למדתי עד כיתה ח' בבית הספר ויצאתי לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה.

בתחילת דרכי למדתי חשמל, והייתי עוזר חשמלאי עד הגיוס לצבא בשנת 1964. בצבא שירתתי בגולני, וביחידה סודית של חיל התותחנים. לאחר שחרורי מהצבא המשכתי לעבוד בחשמל. במלחמת ששת הימים הייתי בשרות מילואים, ועברתי לשרת בהנדסה קרבית (אגד צליחה) כ- 25 שנה עד לשחרורי ממילואים.

הכרתי את יהודית, ובשנת 69 התחתנו. מאחר והייתי נשוי עם שני ילדים קטנים עבדתי עבודה נוספת כנהג מונית. בהמשך, עברתי לעבוד רק כנהג מונית, ובהמשך השנים עברנו לנתניה, ופתחתי עסק עצמאי.  ליהודית ולי נולדו שלושה ילדים וחמישה נכדים.

תמונה 3

ארץ ישראל היתה החלום הגדול של הורי ומשפחתי עוד כשחיינו בעירק. בהגיעי לארץ התעצמה אהבתי למדינה, ולנופיה. במהלך חיי הבוגרים טיילתי וחרשתי את שבילי מדינת ישראל לאורכה ולרוחבה, והתעניינתי מאוד בהיסטוריה שלה. טבע ונוף הם אחד מאהבותיי הגדולות, וארץ ישראל יפה מאוד ובעלת נופים מכל מיני סוגים: ירוק, היסטורי, מים ומדבר. יש לנו ארץ יפה, ולעם אין אחרת במקומה.

 

אהבתם  המשותפת של סבא שחר ונכדתו משי לטיולים בארץ ישראל

 

סיפור הגשמת חלום-סיפור אהבה של משפחת עלימה לארץ ישראל

הזוית האישית

סבא: הקשר הרב דורי היה כתעלומה בשבילנו עד להצגת התכלית של התוכנית במפגש הראשון. הסרט בתחילת התוכנית הוכיח את העוצמה של העם היהודי ושל המסורת היהודית באשר היא. לי כסבא היתה חוויה מדהימה להיזכר בסיפור העלייה לארץ והקליטה בה. מאוד נהניתי לספר למשי על התהליך שעברנו בעת העלייה לארץ וההתעניינות שלה גרמה להמון נחת.

הטיול בבית התפוצות המחיש המון מהסיפורים והחוויות שחוויתי בעת ההגעה לארץ וגרמה למשי להבין הרבה יותר את הסיפורים שסיפרתי. ההגעה לבית הספר היוותה חוויה כפולה הן חזרה לבית הספר שבו למדתי לפני שנים רבות והן לחוות את מקום לימודיהם של נכדי בעבר ונכדותיי כעת.

משי: אני נהניתי מהשעות הרבות עם סבא גם בבית וגם בבית הספר סביב העבודה המשותפת. הסיפורים שסבא סיפר לי על חוויות העלייה שלו ושל משפחתו קרבו אותי יותר לעברו ולסבא רבא וסבתא רבתא שלי זכרונם לברכה שאותם לא הכרתי היות ונפטרו לפני שנולדתי. חוויה מדהימה ומומלצת לכל משפחה.

מילון

עבודת דחק
עבודות בזמן קום המדינה שנועדו להעסיק עובדים בעלי כושר גופני שאחרת היו הופכים למובטלים.

תקופת הצנע
כבר במהלך מלחמת העצמאות, באביב של שנת 1949, החליטה ממשלת ישראל בראשות דוד בן-גוריון להחיל משטר של צנע. עיקרו, בשלב הראשון, היה קיצוב במוצרי המזון ובמצרכים בסיסיים, ולאחר מכן גם קיצוב במוצרי הלבשה והנעלה.

תלושי מזון
מדיניות תלושי מזון (לעיתים גם "בולי מזון" או "פנקס מזון") היא תוכנית ממשלתית המאפשרת למחזיקים בתלושים לרכוש תמורתם מזון, או מצרכים אחרים כפי שהוגדרו על ידי הממשלה. מדיניות זו ננקטת כאמצעי לתמיכה באוכלוסיות חלשות ונזקקות סעד, או בזמן של מחסור במוצרים, כמו למשל בתקופות צנע או מלחמה.

ציטוטים

”ארץ ישראל היתה החלום הגדול של הורי ומשפחתי עוד כשחיינו בעירק“

הקשר הרב דורי