מאגר סיפורי מורשת

שמי גל מאירי, שמי המקורי במרוקו היה ג'ולייט. נולדתי בשנת 1952, בעיר קזבלנקה במרוקו, להוריי – מזל ז"ל ואליהו עמוס. אני הבת השנייה במשפחה מתוך שמונה ילדים: ארבע בנות וארבעה בנים. אבי ואמי גרו במרוקו בצעירותם בכפר שנקרא ג'אויה.

אבי, אליהו, למד בצעירותו תורה בחדר עד גיל 14. בגיל 14 הוא התייתם מאמו, עזב את לימודיו והחל לעבוד למחיית המשפחה כסוחר בדים בשווקים שונים במרוקו ובסופי השבוע היה חוזר למשפחה בכפר.

אבי אליהו בצעירותו

בשנת 1949, נפרדה המשפחה מאחיו של אבי שעלה לישראל בעליית הנוער. אבי ואחותו נשארו במרוקו עם אביהם ואימם החורגת.

אמי בצעירותה

אמי מזל נולדה בכפר ג'אוויה, כל בני משפחתה עלו לארץ והיא היחידה שנשארה במרוקו. היא עזבה את הכפר בגיל 16 ועברה לעבוד במשק בית אצל משפחה יהודית בקזבלנקה.

הוריי נפגשו לראשונה באחד הביקורים של אבי בשוק בקזבלנקה. לאחר תקופה קצרה הם נישאו ועברו לגור במלאח (גטו של יהודים) בעיר מראקש.

הרחוב והבית במלאח בו גרנו במראקש

בשנת 1952 כל משפחתה של אמי עלתה לישראל ורק אמי נשארה מאחור עם אבי במרוקו. מאז כל חלומה היה לעלות לישראל ולהתאחד עם משפחתה. אבי המשיך לעבוד כסוחר בדים ואמי עבדה בתפירת כפתורים מחוטים. בשנת 1952 הגחתי לעולם. בצעירותי למדתי בבית ספר יסודי צרפתי שנקרא "אליאנס".

עם חלוף השנים, כאשר הילדים התבגרו, הוריי חלמו לעלות לישראל בין היתר כדי למנוע התבוללות של הילדים וחתונה עם שכנינו המוסלמים.

אני בצד ימין בגיל תשע בחתונה של רחל אוחיון המשפחה ששמרנו איתה על קשרים עד היום

בשנת 1960 הגיעו שליחים של הסוכנות היהודית כדי לשכנע את המשפחה לעלות לישראל. הוריי קפצו על ההזדמנות לעלות לישראל. אך החלום נגוז מאחר וסבא האבא של אבי, שהיה כבר עיוור, סירב לעזוב. לצערנו, נאלצנו להישאר במרוקו כדי לא להשאיר את סבא מאחור.

בשנת 1962, הגיעו שוב שליחים של הסוכנות כדי לשכנע את המשפחה לעלות לישראל. הפעם, גם סבי החליט לעלות לישראל. ההחלטה לעלות לישראל נשמרה בסוד מחשש שתתגלה לרשויות. אבי וסבי סיפרו למשפחה על העלייה לישראל במועד העלייה לארץ בחודש אוגוסט 1963.

שני השליחים הגיעו שוב ללא התראה מוקדמת בחצות הלילה עם אוטובוס כדי להבריח אותנו לישראל. על מנת למנוע את המידע לאן פנינו מועדות על ידי השכנים, כל המשפחה עלתה לאוטובוס עם שתי מזוודות בלבד. נסענו בחשיכה לנמל בעיר קזבלנקה כאשר הבית על כל התכולה שלו נשאר מאחור.

האוטובוס הגיע בחשיכה לנמל. בנמל המתינה לנו כבר אונייה ישנה. עלינו על האנייה בסיוע של אנשי הסוכנות והפלגנו לנמל מרסיי בצרפת.

העלייה על האנייה הייתה מלווה בשמחה גדולה. סוף סוף יוצאים לדרך כדי להגיע לארץ המיוחלת עליה חלמנו כל הזמן. עד מהרה השמחה הפכה לחרדה ובהלה. הים היה סוער וגועש ורוחות עזות והגלים הגבוהים איימו להטביע את האנייה שהייתה ישנה ורעועה. פחדנו שלא נשרוד את הדרך לישראל. הפאניקה השתלטה עלינו וכולם החלו בתפילה לבורא עולם שיציל אותנו מאימת הים.

לאחר הפלגה שנמשכה שלושה ימים נוראים, הגענו לנמל מרסיי שבצרפת. במרסי המתנו כחודשיים עד שעלינו למטוס לטיסה לישראל. בנחיתה בשדה התעופה בלוד, כאשר כולנו הינו נרגשים שהחלום שלנו התגשם, התבשרנו כי היעד הבא שלנו הוא לקריית שמונה. הידיעה התקבלה באכזבה קשה, הוריי ציפו לגור ליד משפחת האח של אבי בבאר שבע. הוריי התעקשו שלא לעלות לאוטובוס לקריית שמונה. כל המשפחה נשארה בשדה התעופה למשך יומיים עד אשר סוף סוף הסדירו לנו מגורים בבאר שבע.

התקופה הראשונה בארץ הייתה מלווה בקשיי התאקלמות רבים. אבי לא עבד שנה שלמה. לאחר כשנה, אבי החל לעבוד בעבודה פיזית בחברת "סולל בונה". אבי עבד ב"סולל בונה" תקופה של למעלה מארבעים שנים עד שפרש לגמלאות. אמי נשארה בבית וגדלה את המשפחה.

אני בגיל שש עשרה עם חברת ילדות בבאר שבע

למדתי בסמינר למורים בבאר שבע והתגייסתי להיות מורה חיילת בדימונה, התפקיד חיזק אותי ולימד אותי לעבוד עם ילדים ומשפחות, להבין את האתגרים מקרוב, אהבתי לראות את הקשרים המשפחתיים החמים שהיו הבסיס לחינוך ולחיים בארץ באותה תקופה.

מימין: אני במטבח הצבאי, משמאל: אני כמורה חיילת בדימונה

את בעלי דני הכרתי בחתונה הוא היה עתודאי ולמד הנדסת חשמל. לאחר סיום שירותי הצבאי התחתנתי ועברנו לגור ברפידים בסיני, בבסיס חיל האוויר.

חברות בת 50 שנה

בני משפחתי ומשפחת אוחיון גרו בשכנות טובה ויפה במרוקו במשך שנים רבות, בנות המשפחה היו בגילאים דומים לאחיותיי ויחד חווינו הרבה חוויות ילדות. כאשר עלו המשפחות לארץ הם גרו בקריית שמונה ואנחנו בבאר שבע. המשכנו לשמור על קשרי חברות אמיצים עד היום, אני ואחיותיי האחיות לבית אוחיון: יפה, רחל, עליזה, ליליאן, ברוריה. גדלנו ובגרנו יחד ועד היום אנחנו חברות נפש מבלות ונהנות יחד.

חברות הילדות שלי ואני בניו יורק

כל הזמן, חלמתי לחזור לטיול שורשים במרוקו. בשנת 2005 אפשרו השלטונות המקומיים לישראלים לבקר במרוקו. בגיל, 53 נסענו אחי ואני לטיול שורשים במרוקו. ביקרנו בכפר ג'אויה ובגטו היהודי בו גרנו וגדלנו בצעירותינו. הביקור במקם היה מאכזב למדי. המקום נראה כאילו הזמן בו עמד מלכת, דבר לא השתנה בו.

מימין: אני נרגשת לראות את בית ילדותי בביקור במלאח במראקש, משמאל: אחי ציון ואחותי אביבה בביקורנו במרוקו ברחוב בו גרנו

כולי תודה להוריי על ההחלטה לעלות לישראל. זכיתי לגדול, ללמוד בארץ, לשרת בצבא ההגנה לישראל, להיות מורה ומחנכת בישראל, להינשא, להקים משפחה בישראל, לגדל את שני בנותיי להיות מאושרת עד השמיים כסבתא לארבעה נכדים אסף, הילי, אייל ורוני.

עד היום הנינים מבקרים את אבי בן ה- 97 שנים והקשר אתו חזק וכולנו שומרים על המסורת שהנחילו לנו.

אבי אליהו עמוס עם הנכדה והנינים

התחביבים שלי הם עיצוב אירועים – עם הפרישה לפנסיה מההוראה עסקתי בעיצוב אירועים וסדנאות לעריכת שולחן, ואמנות – ביקורים במוזיאונים ובהרצאות על אמנות. בנוסף אני אוהבת בישול – ארוחות משפחתיות ועם חברים. אני אוהבת מוזיקה וזמר עברי והשיר האהוב עליי שמשקף את ייחודה של מדינת ישראל הנהדרת שלנו הוא : "שלום לך ארץ נהדרת" של יהורם גאון:

 מימין: בני המשפחה בטיול, ארוחת ערב משפחתית, גלי ואסף בסיור במוזיאון אנו

זו תחושת גאווה גדולה לחיות ולהקים משפחה במדינת היהודים – ישראל! הדברים היפים ביותר בחיים הם: משפחה, אהבה, חיבוק, נשיקה, חיוך, צחוקים וזיכרונות.

הזוית האישית

גלי: דרך התוכנית אסף למד על ילדותי ועל עברי במרוקו ובדרך זו הכיר לעומק את משפחתי הקבוצה תרמה לי רבות על קורות חייהם מכל הגלויות והעשירו אותי בידע על החיים במדינות השונות.

אסף: בתכנית הקשר הרב דורי נהניתי לשמוע את הסיפורים של המבוגרים שהשתתפו ובמיוחד של סבתא שלי, לראות תמונות שלה בתור נערה וללמוד על עברה. בנוסף לכך נהניתי מהביקור במוזיאון אנו עם כל המשתתפים בתכנית.