מאגר סיפורי מורשת

ההורים שלי נולדו באוקראינה. אבא שלי נולד בעייריה ששמה "קוסוב" בשנת 1896, ואימי נולדה "בקולומיאה" בשנת 1897. ההורים התחתנו בשידוך.

הדבר הידוע לי שאבא של אבא שלי נפטר כשהוא היה בגיל צעיר, ולאמא היתה משפחה ששני אחיה הגיעו לארגנטינה סמוך לתחילת המלחמה, אחים אלו הגיעו מגרמניה.

ההורים שלי יחד עם חברים של אבא שלי החליטו להגיע לארגנטינה, כי רצו " לעשות את המיליונים". הורי הגיעו לארגנטינה בשנת 1926, כשאימי היתה בהיריון עם אחי המבוגר ממני.

המקצוע של אבי היה שען, ואמי היתה עקרת בית.

בארגנטינה אין משרד קליטה שעוזר לאנשים שמגיעים. לכן, הורי השכירו דירה באחת השכונות, ואבי חיפש עבודה בתור שען. בסופו של דבר, הוא מצא באיזושהי חנות שמוכרים חלקי שעונים- כאשר אבי היה היהודי היחד בכל החנות. היהודים הקשורים למקצוע  השענות היו מגיעים ישר אליו.

אחי המבוגר נולד בשנת 1926, ולפני שאני נולדתי היה להורי ילד אחד שנפל משולחן ונפטר.

אני נולדתי בשנת 1931, ומאחר והמצב הכלכלי של הורי היה לא קל, ישנו אחי ואני בחדר משותף. לאחר מכן נולד בשנת 1935 אחי הצעיר, ושלושתנו גרנו באותו החדר- כאשר בתקופה מסוימת אני ואחי הצעיר ישנו באותה מיטה.

ההורים שלי לא שמרו על המסורת היהודית. היחידה ששמרה מעט על המסורת היתה אמא, שהיתה הולכת לבית הכנסת ביום כיפור. אני, אבי ואחי לא שמרנו כלל על הכשרות, ולא חגגנו את החגים.

אבי בשעות הפנאי היה הולך למועדון של יהודים, ושם היו לו רוב חבריו. הוא היה גם שחקן תאטרון.

אני ואחי הצעיר היינו באותו בית הספר. כשהתחלתי ללכת לבית הספר, אחי ליווה אותי, כי התחבורה לא היתה טובה.

אני זוכר את התאריך 1.9.1939 -היום בו החלה מלחמת העולם השנייה. ההורים שלי לקחו אותנו לבקר את החברים שלהם, וזכור לי ששמענו חדשות על הגרמנים שנכנסו לפולין, זו הפעם הראשונה שהיה לי קשר כלשהו  לשואה.

כאשר שמעתי שהגרמנים דיברו על זה שהתחילה מלחמה עולמית, חשבתי לעצמי האם ארגנטינה גם כן תכנס למלחמה.

בשנים הראשונות של המלחמה היינו קשורים לחדשות באמצעות עיתון ורדיו. היה ידוע לי שלאבא שלי היה אח,שנהרג באמצע מלחמת העולם. זו היתה הפעם הראשונה והיחידה שראיתי את אבי בוכה.

בשנת 1939, עוד לפני תחילת המלחמה, רצינו לגרום לכך שקרוב משפחתנו יוכלו לעזוב את גרמניה, באמצעות חתימה שתאפשר להם להגיע לארגנטינה. השיטה צלחה לנו, ואכן קרובי משפחתי הצליחו להגיע לארגנטינה, ולעזוב את גרמניה הנאצית.

בשנת 1946, בעודי בן 16, נכנסתי למועדון ספורט חברתי, ושם התחלתי לעסוק בספורט, תוך כדי שאני מכיר חברים רבים. באותו המועדון התחילה התארגנות של תנועה חלוצית שכוונתה היתה לעלות לישראל.

אני הצטרפתי לאחת הקבוצות, וכך היה שלמעשה התחלתי את הצעדים הראשונים להגשמת החלום לעלות  לישראל. כאשר סיפרתי להורים על הרעיון הזה הם התנגדו, בכל זאת אני לא ויתרתי. מה שהניע אותי לעלות, זו ההבנה שמימדי השואה היו עצומים, ונרצחו שישה מיליון יהודים.

השתתפתי בפגישות של הקבוצה שהתארגנה. בקבוצה היינו כ- 8 חברים, הייתה לנו מדריכה שסיפרה לנו על היסטוריה של עם ישראל וגם על הקיבוצים, היו טיולים משותפים, וגם ארגנו מחנות של כמה ימים רצופים. היחסים בקבוצה היו טובים מאוד. זו הייתה אחת הקבוצות מתוך כמה קבוצות שהרכיבו את התנועה.

בין היתר, התנועה הכינה מחנה קיץ בו השתתפתי. באותם שנים גיבשתי לעצמי רעיון שאני עולה לארץ.

בינתיים, נשלחתי על ידי התנועה להדריך בעיר אחרת קבוצת נערים בני 12. הייתי מדריך כשנה, כאשר המטרה היתה לחיות חיי קומונה , ממש כמו בקיבוץ.

העיירה בה הייתי, היתה במרכז ארגנטינה לא רחוק מעיר שקוראים לה "סנטה-פ", לעייריה קוראים "מוזס וויל". בעייריה הזאת גרים בעיקר יהודים- שהגיעו לשם בתחילת המאה ה-20. בעייריה יש בית כנסת, בית ספר יהודי, ורוב החנויות הם בבעלות יהודית. בעייריה "מוזס-וויל" היתה קבוצת אנשים יהודים, שהדריכו אותנו בעיקר בענייני חקלאות. התנאים לא היו פשוטים, היו צריכים לחלוק שירותים,ביגוד וגם חדר שינה. חשמל לא היה, והשתמשנו בפנס דה לוקס. העבודה היתה בתורנויות, כולל בישול. אחת העבודות שהיינו צריכים לבצע היתה לרתום את עגלה לסוס,ואת התוצרת שהיינו מגדלים- למכור.

בימי שישי לאחר ארוחת ערב היינו מארגנים קבלת שבת, ובימי ראשון מגיעים לכפר ופוגשים את רוב התושבים. ב 25 למרץ 1952 נפרדתי ממשפחתי, פרידה קשה וכואבת. אני חייב  לציין שהפרדה מאבי לא היתה קלה, בדיעבד לא ראיתיו יותר בחיים.

ההפלגה ערכה  חודש ימים. ב-22 לאפריל 1952, הגענו  לנמל חיפה שם חיכו לנו כמה חברים, עלינו לאוטובוס, שלקח אותנו לקבוצת כינרת- שם היה אמור להיות ביתנו הראשון. כעבור שלושה חודשים ב-10 ביולי 1952, התגייסנו לנח"ל כגרעין. היינו בבסיס טירונות בנתניה, ובסיום הטירונות הכוונה שלנו היתה להגיע לכנרת בה היו החברים שלא התגייסו.

בשנת 1954, לאחר שהיינו כ-40 חברים בארץ, ביקשנו להגיע לקיבוץ להגשים את הרעיונות שלנו. הסוכנות החליטה שהמקום יהיה קיבוץ "בחן". כך היה, שבאוקטובר 1954, הגענו ל"בחן". במקום היתה היאחזות שהחזיקה את המקום. באותה שנה הכרזנו על "בחן " כקיבוץ.

כעבור שנתיים, קיבלנו שטח מיועד לנטיעת פרדס. היתה חברה בשם "יכין קק"ל" שסייעה לי, על ידי הדרכה להכיר את עבודת הפרדסנות. הייתי מנהל הפרדס, למעלה מ 20 שנה. תוך כדי, באחד הגרעינים הגיע מי שעתידה להיות אשתי- הגרעין שלה נשלח לקיבוץ "עין חרוד" איחוד.

מאחר ואשתי היתה צריכה לבצע הליך של עזרה לאחיה, אני התנדבתי לעזור. וכך היה, שהכרנו וברגע מסוים החלטנו להתחתן. התחתנו באפריל בשנת 1964, נולדו לנו ארבעה ילדים, והקמנו משפחה לתפארת.

היום, ארבעת ילדינו הם הורים של שלושה ילדים. בסוף שנות ה-80, היה משבר כלכלי בקיבוץ, ואנחנו החלטנו לעזוב, וכך הגענו לקריית גת- בה היינו "בבית חנה". אשתי היתה אם הבית, ואני הייתי המדריך.

בסיום השנה, החלטנו לחזור לקיבוץ "בחן", וכך הגענו לימים האלו- אני יצאתי לפנסיה, ואשתי המשיכה בעבודתה בתור ספרנית בבתי ספר האזוריים-"שפיים" ו-"גבעת חיים". בתחילת המילניום החדש, שוב היה משבר כלכלי עמוק יותר, וכך הגענו לימים אלו. הקיבוץ החליק על הפרטה, וכך היה שלמעשה הרעיון הקיבוצי לפי טענתי לא היה עוד.

בזה אני מסיים פרק בו התחלתי באמונה שלמה שהחיים המשותפים הם הפתרון, ולמעשה המציאות הוכיחה שגם הקיבוץ איננו הפתרון.

קישור לסיפור: חלום שהופך למציאות

קישור לסיפור: סיפור חיי בארגנטינה

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי".