מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חלום ציוני מאחורי מסך הברזל

טויבי, ברטינה ובאמצע אמא שלי
רוזיקה, טויבי, סוריקה (סבתא שלי) וברטינה
העלייה של סבא רבא טוביה הרשקו ( טויבי )

בחרתי לספר את סיפורו של סבא רבא שלי, טויבי (טוביה) הרשקו, שלא פגשתי מעולם כיוון שנפטר לפני שנולדתי.

שמי השני הוא טויבי על שמו.

טויבי נפטר ב- 12.12.1988 משבץ מוחי, וקבור בבית הקברות הישן של קריית – ים באפק.

לפני כמאה שנים, ב- 18.5.1921 בעיר בשם ברלד שברומניה, נולד סבא רבא שלי, טויבי הרשקו להוריו, שמעון וסוריקה הרשקו.

לטויבי היה אח, ושמו אייזיק מהוריו, ושלוש אחיות חורגות, רוזה, גיזלה, ומינה מאביו, ואשתו הראשונה של אביו.

עד שהתחילה מלחמת העולם השנייה היה ברומניה שלטון מלוכה, של המלך קרול, ולאחריו ירש אותו בנו מיחי. בתקופת המלוכה, לא הייתה בעיה להיות יהודי. העיר הייתה עיר מעורבת, הרוב היה נוצרי ,אבל היו בתי כנסת. היה רב בעיר, ולא הייתה בעיה לחגוג את החגים היהודיים, ולהיות דתי.

עם העלייה לשלטון של המפלגה הנאצית, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התחילו לחפש את היהודים בכל מקום, ורומניה הייתה תחת השלטון הנאצי. בזמן המלחמה, לקחו את היהודים למחנות ריכוז, ומחנות עבודה.

במלחמה סבא טויבי ברח לרוסיה, כי רצה לברוח מהשלטון הנאצי. הוא הצטרף, לצבא האדום, ונלחם נגד הנאצים. כשהוא ברח לרוסיה, הוא ברח עם אחיו אייזיק, ואשתו של אייזיק. בסיום המלחמה הוא חזר לרומניה שנכבשה ע"י הרוסים, והפכה להיות מדינה קומוניסטית. אחיו ואשתו לא חזרו לרומניה, ולא יודעים מה קרה להם. בסוף המלחמה הוא קיבל מדליה, על כך שנלחם נגד השלטון הנצאי, יחד עם הצבא הרוסי.

אחרי מלחמת העולם השנייה חזרו להתייחס אחרת  ליהודים. היהודים זכו  ליחס כמו לכל אזרח במדינה. היו בתי כנסת והיה רב בעיר. היו הולכים לשוחט בעיר, כדי לשחוט את התרנגולות, והיו מקבלים משלוחים מארץ ישראל ו שלחו להם מצות לכבוד הפסח, אפילו הייתה בעיר אפשרות להגעיל את הכלים לפסח

לאחר המלחמה, בשנת 1945 טויבי התחתן עם ברטינה. נולדו להם שתי בנות: רוזיקה הבת הבכורה וסוריקה הבת הצעירה.

ברומניה טויבי גר עם משפחתו, בבית קטן בשכירות. היו בו שני חדרי שינה, מטבח, מחסן לעצים וחצר. בחצר היו לול תרנגולות ועצי פרי: דובדבן חמוץ, דובדבן שחור ומשמש. בחצר היו שרותים כי לא היו מים זורמים בבית. את המים היו מביאים מהבאר, והיתה משאבת מים, שהייתה ממוקמת לא רחוק מהבית. חשמל היה בבית. טויבי עבד כמלצר וכספר נשים, וחי חיים טובים. היה להם מספיק כסף כדי לחיות חיים טובים. הם היו הולכים להצגות תיאטרון, והיו שלושה  אולמות קולנוע בעיר. הוא אהב ללכת עם המשפחה להצגות ולקולנוע.

בכל שנה בקיץ, באוגוסט, יצא טויבי עם משפחתו לטיול של חודש, במקומות שונים ברומניה. הם טיילו בהרים, או באזור הים, לכל אורכה ורוחבה של רומניה. המקום האהוב עליהם, היה ללכת לים בטייקרגול, באזור הים השחור. טייקרגול הוא מקום כמו ים המלח, ויש שם בוץ בריא, ששמים על הגוף. בבילויים שלהם הוא אהב לטייל ולאכול במסעדות.

הקליטה בארץ

לאחר שנים רבות של בקשות וניסיונות, אישרו לטויבי ומשפחתו לעזוב את רומניה, ולעלות לארץ ישראל. בשנת 1964 עלה טויבי עם משפחתו לארץ ישראל, במטוס של אל-על, עם עצירת ביניים של כחודש בנאפולי, שבאיטלה. כשהגיעו לארץ, תחילה שיבצו אותם לגור באופקים, אך הם סרבו, והלכו לגור אצל אחות של ברטינה, בתל אביב-גבעתיים, למשך חודשיים. לאחר מכן הוא עבר להתגורר עם אישתו ברטינה, שתי הבנות, ואמא של ברטינה בבית קטן בקרית ים ששוכנת בקרבת הים. הבית היה ממש קטן ובו חדר שינה אחד, פינת אוכל קטנה, מטבח ושירותים, עם מקלחת וחצר. בבוקר הבית היה מתפקד כמספרה, של ברטינה, ובסוף היום היו מתארגנים באותו מקום לשינה. אמא של ברטינה, אילי בסה, הייתה ישנה על כורסא נפתחת, טויבי וברטינה, ישנו על מיטה של הסוכנות, והבנות היו ישנות על ארגזים.

כשטויבי הגיע לארץ, לא היה לו כלום. הם הגיעו עם בגדים, נעלים, וכלי מטבח, כמו סירים, מחבתות, סכו"ם, צלחות וכוסות. לא הרשו להם להביא כסף, זהב או ריהוט, הרשו להם להביא רק את טבעות הנישואים. ברומניה הוא היה רגיל לחיים טובים, והיה להם כסף. בישראל היה לו ולמשפחתו קשה, כי לא היה להם כלום, גם לא כסף. על כן, תחילה כשעלה לארץ, עבד בעבודות שונות, כמו מלצר וטבח במסעדה, כסבר (סבל) בנמל חיפה, ובכל מיני עבודות מזדמנות אחרות. הוא עשה את זה, כי הוא לא אהב חובות, ורצה שיהיה להם ביטחון וכסף לאוכל, וכן קורת גג וכסף למחיה. הוא לא אהב להיות חייב לאנשים.

אחד הסיפורים המעניינים שהיו לו באותה תקופה, הוא הסיפור איך השתתף בסרט "יהודית", עם השחקנית המפורסמת סופיה לורן. באחד הימים כשהלך לנמל, חיפשו שם עובדים שיתנדבו להשתתף בסרט. הוא התנדב, כי זו הייתה עוד עבודה עם כסף. הוא היה ניצב בסרט, ושיחק בתפקיד של מעפיל, הרוצה לעלות לישראל. ביום הצילומים היה יום חורף קר, וביקשו מהם לקפוץ למים. הוא לא קפץ, כי חשב על משפחתו ולא רצה להיות חולה, מהמים הקרים, כי אז לא יוכל ללכת לעבודה, ולא יהיה כסף למשפחה.

בתחילת החיים של טויבי ומשפחתו בישראל החיים לא היו קלים ולא היה להם כסף, הוא ואשתו כל הזמן עבדו כולל בשבתות וחגים. הבנות היו בהתחלה בקיבוץ, כדי ללמוד עברית, ואז בבית הספר. הם בעיקר נפגשו עם המשפחה, אבל לא יצאו לטיולים, כי לא היה להם כסף לצאת לטיולים, ולבלות כמו שבילו ברומניה. המצב החל להשתפר לאחר כמה שנים.

בשנת 1969, טויבי פתח חנות לכלי כתיבה ,שנקראה "כל-בו". אנשים רבים מהסביבה, היו מגיעים לחנות וקונים ציוד לבית הספר, ספרים, משחקים, דברי יצירה, וכל מיני דברים. האנשים היו נוהגים לקרוא לו בשם החנות "קולבו". לאחר שנפטר בשנת 1988 החנות נסגרה.

בסוף שנות השבעים כשכבר היו לו נכדים, והמצב היה יותר טוב, הוא החל לחסוך כסף. היה לו רכב פרטי, והם התחילו לצאת לטייל בסביבה, לחוף הים ולפיקניקים. רק בשנות השמונים  נסע לראשונה לרומניה, מאז שעזב אותה. לא כי התגעגע, אלא כיוון שחשב, שהנסיעה למרחצאות המים החמים, יעזרו לו מבחינה בריאותית. במהלך הנסיעה הוא אפילו לא ביקר בעיר הולדתו, ולא נסע לראות את הבית שלו.

שאלתי את סבתי מה הוא אהב והיא סיפרה לי שהוא מאוד אהב, לאכול סטייק טוב על האש, צ'יפס וממולאים, לבלות עם המשפחה במיוחד בחגים, לבשל, להיות עם הנכדים, לטייל, לקרוא עיתון ובמיוחד לשחק שש-בש.

טויבי ומשפחתו, בעיקר אשתו ברטינה, תמיד חלמו להגיע לארץ ישראל, וכאשר הגיעו, למרות כל הקשיים, אף פעם לא רצו לחזור לרומניה, או לעזוב למדינה אחרת. הם היו נוסעים לבקר ברומניה, אך לא חשבו לחזור לשם שוב. סבתא שלי, סלביקה, אומרת שאם הייתי שואל אותו, הוא היה אומר לי, שישראל זו הארץ של היהודים. הוא לא היה רוצה לחיות, או למות, בשום ארץ אחרת, גם לא ברומניה. הוא לא אהב להיות במשטר קומוניסטי, ולהיות תמיד תחת העין הבוחנת של השלטון, והמשטרה, (הסקוריטטה), במיוחד כשידעו, שאתה יהודי, שרוצה לעלות לארץ ישראל.

אישור העלייה של סבא, שניתן על ידי ממשלת רומניה

תמונה 1

 

הזווית האישית

ערן – במהלך העבודה דיברתי יחד עם סבתי, ואימי על סבא רבה שלי. נהנתי לדבר איתן, ולמדתי בעזרתן דברים חדשים, על חייו וחייהן, שלא ידעתי קודם לכן. התיעוד של הסיפורים היה נהדר, ולא הייתי רוצה לפספס אותם, וגם לא לעשות אותו על אדם אחר, מלבד סבא רבה שלי. שמחתי להכיר את האדם שעל שמו אני קרוי. הייתי שמח לפגוש אותו, ולהכיר אותו באופן אישי. אני מבין למה אמא שלי בחרה לקרוא לי על שמו, ועד כמה היא אהבה אותו.

מילון

סקרוטטיה
מחלקת ביטחון המדינה ברומניה, המשטרה החשאית

ציטוטים

”לאחר שנים רבות של בקשות וניסיונות, אישרו לטויבי ומשפחתו לעזוב את רומניה, ולעלות לארץ ישראל. בשנת 1964 עלה טויבי עם משפחתו לארץ ישראל“

הקשר הרב דורי