מאגר סיפורי מורשת

שמי מקסימו. נולדתי בבואנוס איירס ב-1946, ורעייתי רוסיטה ילידת מנדוסה נולדה ב- 1949.

הכרנו כשהייתי סטודנט לרפואה. שנינו גדלנו בבתים עם מסורת יהודית עמוקה ומחשבותינו תמיד היו בארץ ישראל. התחברנו בקבוצה של זוגות ציונים עם אותו חלום משותף לעלות ארצה. כרופא צעיר נבחרתי למזכיר של "תנועת העלייה" אשר הייתה פעילה בכל ארגנטינה. ארגנו מפגשים, פעילויות, סמינרים וכמובן הרצאות ברוב הקהילות היהודיות אשר בארגנטינה.

שמנו לעצמנו מטרה אחת חשובה ביותר, והיא לעלות לארץ בתום ההתמחות ברפואה. בזמן זה נולדו לנו שני בנינו, אריאל וראובן.

ב- 5.8.1976 הגשמנו את חלומנו והתיישבנו בנגב כמו חזונו של בן גוריון. חזוננו היה לגדל את ילדנו באדמת ארץ ישראל, מדינת היהודים, ולפתח את הקריירה המקצועית במדינת הנגב כסוג של חלוציות. רוסיטה הפכה למורה ומחנכת לגיל הרך וסיימה את התואר BA בחינוך. אני התחברתי לאוניברסיטת בן גוריון ופיתחתי קריירה רפואית ומדעית כחלומותיי לפני העלייה.

במסגרת עבודתי האקדמית בתחום הסוכרת עשיתי מחקר על השפעת צום הרמדאן, בעקבותיו הוזמנתי לכנס מיוחד בקזבלנקה שבמרוקו. כך יצרתי קשר עם פרופסור כדירי, קולגה מאוניברסיטת רבט שבמרוקו. פרופסור כדירי ואני סיכמנו שנעשה עבודה משותפת בינינו. הזמנתי את פרופסור כדירי לבקר בארצנו כאורח רשמי מטעם משרד החוץ ואוניברסיטת בן גוריון, וכך היה.

כשהגיע הזמן לפרסם את נתוני המחקר, פרופסור כדירי ביקש שנימנע מכך בגלל לחצים ואיומים שקיבל במדינתו. לקראת שנת 2000, על רקע מחסור ברופאים, הצעתי להנהלת בית החולים "סורוקה" בבאר שבע ולנציגי הסוכנות היהודית שאני אצא כשליח עלייה לארגנטינה במטרה לעודד ולהביא רופאים צעירים לעלות לארץ ולעבוד בבית החולים.

נהפכתי לפרק זמן קצר לשליח של הסוכנות, זו הייתה מעין סגירת מעגל. יצאתי למסע זה עם רוסיטה בלבד. המסע נמשך מספר שבועות, ראיינו יותר מארבעים רופאים ורופאות צעירים בכל רחבי ארגנטינה, מתוכם עשרים רופאים עלו לארץ וקיבלו משרה בסורוקה.

הגענו לארץ זוג צעיר עם שני ילדים קטנים בני שנתיים ושלוש, וכיום אנחנו מונים משפחה גדולה ומאושרת של שלושה עשר נפשות.

הזוית האישית

רוסיטה: התרגשתי מאוד מהפעילות המבורכת של בית הספר ותכנית הקשר הרב דורי. הפעילות נותנת המון ומחזקת מאוד את הקשר בין הסבים לנכדים ובית הספר.

מקסימו: זאת חוויה בלתי חוזרת להתחבר עם נכדתי באופן בלתי אמצעי ולהתחלק אתה בחוויותינו ותולדות חיינו.

סיון: אני מאוד נהניתי ולמדתי המון. אני חושבת שפעילות זו חשובה ביותר לכל הסבים והנכדים, היא מחזקת את קשרינו ואהבתנו, וכמובן מעשירה אותנו.