מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה אלון לבית משפחת אלקובי. נולדתי בשנת 1960. גדלתי במרוקו בכפר "אמסמיז".

בכפר שלנו גרנו יהודים לצד שכניהם המוסלמים. הקשרים הגלויים בין שני העמים היה טוב בדרך כלל. אולם בסתר ליבם הייתה להם קנאה ושנאה כלפינו. לדוגמה, אספר לכם על מקרה מצער שקרה אצלנו במשפחה:

המקרה ארע כשאחותי הגדולה ממני, רחל, הייתה תינוקת בת חצי שנה. אמי סיימה להניק אותה, והשאירה אותה בבית עם סבתי שהייתה עיוורת. לפתע נכנסה השכנה הערבייה, סבתי פנתה אליה ושאלה אותה לפשר מעשיה? ענתה השכנה, שהיא מניקה את התינוקת. סבתא שאלה: "מדוע את עושה זאת, הרי היא רגועה?! הניחי לה!" אולם הערבייה המשיכה בשלה – היא המשיכה להניק, מתוך כוונה, שעל ידי ההנקה היא מעבירה לתינוקת המסכנה את מחלת השעלת הנוראה. ימים ספורים חלפו ורחל המתוקה השיבה נפשה לבוראה. כך היו החיים ו"קשרי הידידות" שלנו לצדם של הערבים.

שלושה אחים נוספים נפטרו במרוקו. וזאת מכיוון שהכפר שלנו היה בודד ומרוחק מהעיר הגדולה קזבלנקה.

העלייה ארצה

בשנת 1963 , בהיותי בת שנתיים וחצי, עלינו ארצה באישון ליל . אנשי הסוכנות הזהירו את היהודים שהמצב הולך ומחמיר וכדאי לברוח שעה אחת קודם , בטרם ייסגרו הגבולות.  עלינו בהיחבא לאוטובוסים ומשם לנמל. בנמל עלינו לאנייה גדולה, שהובילה אותנו ארצה. עברנו דרך קשה ומייגעת, הנסיעה הייתה ארוכה מאוד, אנשים רבים נדבקו במחלת ים, הקיאו וסבלו רבות עד כדי מוות.

הקליטה בארץ ישראל

עם הגיענו ארצה הובילו אותנו למעברה באשקלון. גרנו 8 נפשות בצריף , אולם קיבלנו הכול באהבה , העיקר להגיע לארץ הנכספת. אולם לצערנו הרב, מהר מאוד התאכזבנו מקבלת הפנים ומהקליטה הנוראית. אבי היה מחוסר עבודה, אמי לא הכירה את השפה – היא נשלחה ללמוד עברית באולפן, אך עדיין היה לה קשה מאוד. לא אחת נגנב לה התיק.

בצריף גרנו 10 שנים. אבי גידל ירקות מסביב לצריף , זו הייתה התעסוקה שלו, שהרי עבודה לא הייתה לו. אולם לדאבון לבנו, חייבו אותנו לעבור לבניין קומות. בקשנו לקבל קומה ראשונה אך קיבלנו קומה שלישית. לאבי היה קשה מאוד לעלות ולרדת מספר פעמים ביום, אך לא הייתה לנו ברירה.

הוריי היקרים

הוריי היו אנשי חסד. הם אהבו לעזור לכולם. שכנינו, שמשפחתם מנתה  12 נפשות, התגוררו ב 2 חדרים בלבד, התמודדו עם קושי גדול  ובצפיפות נוראה. אנו שמחנו לעזור להם – את כל הבריתות שלהם הם ערכנו בביתנו, גם מבחינה כלכלית סייענו להם, ולעיתים הם אף ישנו בביתנו.

אבי היה השמש בבית הכנסת. הוא היה פותח וסוגר אותו תמיד , גם אם לא חש בטוב. עליו נאמר: "לבית אל' נהלך ברגש" ב- ברד ר-רוח ג-גשם ש-שלג. את הסידורים הקרועים הביא הביתה, ואנו היינו מתקנים אותם ומחזירים לבית הכנסת. כך חונכנו לאהבת ה' ויראתו מקטנות וראינו דוגמא אישית בבית.

כל נכד שנולד , מיד אבי היה קונה לו טלית ותפילין ושומר לו אותם עד הגיעו למצוות.

לקראת החגים היינו שוחטים בהמות ואבי היקר היה מחלקן  לשכנים.

אנו ממשיכים את מסורת אבותינו עד היום: לתת, להעניק לזולת…כך כשהולכים לאחים מגיעים תמיד בידיים מלאות – לתת ולתת…

אמי הייתה אישה חרוצה מאוד. הייתה לה שמחת חיים עצומה . למרות שהיה לה קושי בראייה ובשמיעה – לעולם לא התלוננה , תמיד אמרה: "הכול לטובה". היו הם הורים שאוהבים שמחת חיים. ואנחנו הילדים הסתפקנו במה שיש. גדלנו 10 ילדים מתוך אהבה ושמחה ועזרה לזולת.

מידי יום שישי ב 9 בבוקר הלחם היה מוכן. היא הייתה קמה ב 5 בבוקר, לשה בצק, קורצת עיגולים על קרש. ועם הקרש על הראש הולכת לטאבון של השכנה לאפות אותו.

לסיכום: חיינו היו גדושים בעשייה ובנתינה ללא גבולות , תמיד הלב היה רחב – נפתח לכולם באהבה ובשמחה וזאת אנו מנחילים  לצאצאינו עד 120!

הזוית האישית

חיינו היו גדושים בעשייה ובנתינה ללא גבולות , תמיד הלב היה רחב – נפתח לכולם באהבה ובשמחה וזאת אנו מנחילים לצאצאינו עד 120!