מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

חיי תורה ומצוות בגרוזיה

אבי אצל הרבי
אבי הרב שלום דובער
הוא בנה לעצמו מרתף שהיה מוסתר בגלל הפחד הגדול ללמוד תורה או לסמוך על זרים.

שמי חנה קטשוילי. נולדתי בשנת 1960 בקרלי, כפר בגרוזיה הנמצא בסמוך לעיר טביליסי שבגרוזיה, להוריי שלום דובער וזלפה אליגולאשוילי ז"ל. גדלתי במשפחה דתית, שומרת תורה ומצוות, שמנתה עוד שני בנים ובת ואני. הערכים שעליהם אני ואחיי גדלנו התבססו על מסירות נפש למען קיום המצוות.

סבי, הרב יוסף אליגולאשוילי – אביו של אבי, היה רב, שלימד והפיץ יהדות, בין השאר גם תניא, בכל רחבי גרוזיה. הוא היה בין היחידים בגרוזיה שכולם סמכו על הכשרות שלו. הוא היה ירא שמיים גדול ומתמיד בלימוד התורה – אפילו בזמן האכילה היה לומד.

הוא החזיק בית עם חצר אחורית גדולה עם מטעים. ובנה לעצמו מרתף שהיה מוסתר בגלל הפחד הגדול ללמוד תורה או לסמוך על זרים. השלטון התחלף פעמים רבות והיו רדיפות אחרי יהודים. דוגמא לכך היה נושא השבת. לא היינו הולכים בשבת לבית ספר וכל יום ראשון הייתה באה משטרה כדי לשאול, למה לא הגענו לבית ספר בשבת?

היינו יהודים גאים ומקפידים, לא אכלנו בבתי של אחרים שום מאכל! סבי היה מכין בעצמו את היין ואת הוודקה וכן חמוצים. כולם ידעו שאם יש אירועים מזמינים ממנו.

סבא היה מקורב לרבי יוסף יצחק שניאורסון, אדמו"ר הריי"ץ מלובאוויטש, והיה אף תורם לו סכומי כסף גדולים. הרב יעקב דברשוילי וסבי היו נוסעים עם כסף רב שהיה להם כתרומה כדי לסייע לאספקת מזון לתלמידים של הרבי הריי"ץ. היה להם קשה, מכיוון שאז הנסיעה ברכבת הייתה כרוכה בסכנת נפשות ממש. בפעם הראשונה, כשהם הגיעו לרבי הריי"ץ, הרבי קם ואמר שהוא לא מוכן לקחת את הכסף. הם ענו לו: "עד שטרחנו ובאנו עד לפה… " והרבי ענה להם "בן אדם שמסכן כל כך את החיים שלו וטורח ובא עד לרוסיה מגרוזיה, הרי יכולתם להירצח בדרך ! איך אני יכול לקחת מכם את הכסף??" סבי התעקש ואמר שבשום אופן הוא לא יחזיר את הכסף חזרה, כי זה יגרום לו עוגמת נפש, והשאיר לרבי את הכסף. הרבי הריי"צ שאל אותו, במה הוא יכול לברך אותו, וסבי ביקש ברכה שכל צאצאיו יהיו חסידי חב"ד.

סבתי רות הגיעה ממשפחה מאוד דתית שומרת תורה ומצוות. היא הייתה אישה רוחנית ושהתה רבות בבית הכנסת. הכנותיה לשבת היו לשם דבר. כבר מיום שני הייתה מתחילה להכין דברים לשבת. מעולם היא לא הדליקה נרות שבת בחלוק אלא בבגדים מיוחדים של שבת כשכל התכשיטים עליה. בבית תמיד היה שפע מכיוון שאבי היה עוסק במכירות. בגרוזיה היו הרבה אנשים עניים, לכן סבתי הייתה מכינה עוגיות, חמוצים, ריבות, ומחלקת אותם, יחד עם מצרכים נוספים למשפחות נזקקות לכבוד שבת. בנוסף, בתקופה זו עדיין היו שואבים מים מהבארות, ובכפרים רבים היה קשה מאוד להשיג מים. גם מצרך זה הייתה סבתי מביאה להם.

בבית תמיד היה שפע. אמי הייתה סוחרת, היא קנתה מערים שונות קריסטלים והייתה מוכרת אותם לאנשים אמידים. אבי היה מלמד בתלמוד תורה שהתנהל בביתנו במסתור. סיפור המסווה היה שאבי סנדלר. יום אחד נתנה לי אחת המורות נעל שצריכה  תיקון. למזלי, סבי היה סנדלר באמת ויכולתי לתת לו לתקן את הנעל…

למדתי במוסד חינוך של גויים. בית הספר התנהל בצורה מאוד מוקפדת: תלבושת אחידה צנועה שהייתה כוללת פפיונים. קמנו כשנכנסה המורה, התיישבנו כשהידיים מאחורי הגב . בכל כיתה היו יותר מ-30 תלמידים – חלקם יהודים וחלקם גויים. רוב המורות היו נשים גויות ובכיתה היה מספר מועט של תלמידים יהודים. האווירה בבית הספר הייתה מאוד שקטה ומכובדת ועם זאת, מאוד אנטישמית. ביום השואה, למשל, התלמידים הגויים היו מציירים את הסמל של הנאצים והיו מדביקים עלינו- היהודים.

 

אני ומשפחתי עלינו לארץ בשנת 1971- כשנפתחו השערים. אנשי הקהילה המקומית הצטערו מאוד כששמעו שאנו עוזבים משום שאבי היה הרב הראשי של בית הכנסת ולא היו מועמדים ראויים במקומו. בעקבות כך עלו הרבה אנשים מהקהילה בשנת 1971 – תקופת עליה גדולה מאוד.

העלייה לארץ לא הייתה פשוטה. הגענו לארץ בקיץ וכשנחתנו ראינו הרבה חוסר צניעות, וזה גרם לנו לחוש שהגענו לארץ אחרת ולא לארץ ישראל – ארץ הקודש, ואפילו  רצינו לחזור. סבי אמר בכאב: "איך אני אנשק מקום עם כל כך הרבה טומאה?"

בזכות הידע התורני שלו, אבא שלי הצליח לדבר עברית שוטפת והיה המתרגם עבור כולנו. שאלו אותו איפה הוא רוצה לגור? הם הציעו לו את ירושלים משום שראו שהוא אדם חשוב. אך אבי ענה להם: " לא, אני רוצה את קריית מלאכי, אני הולך למקום של חב"ד – למקום שהרבי יסד".  כך הגענו לנחלת הר חב"ד, שבקריית מלאכי – השכונה שהרבי הורה על הקמתה.

השכונה הוקמה לצורך קליטה של עולים חדשים, ותנאי החיים בה היו מאוד קשים. רוב העולים היו מרוסיה, גרוזיה, בוכרה, ותימן. התושבים היו דתיים מסורתיים, אך  מכיוון שלא כולם דיברו באותה השפה נגרם הרבה מתח בין העדות. אחד הקשיים הנוספים שהיו היה קושי כלכלי, משום שהיינו צריכים להתחיל בארץ הכול מחדש– התאקלמות, פרנסה, דיור..  כמו כן – מלבד הקושי בידיעת השפה העברית וביצירת תקשורת מדוברת, וויתרנו גם על הרבה זכויות שהיינו זכאים לקבל.

כשהגענו השכונה החדשה הייתה עדיין שוממה ברובה. המקום היה לא מפותח, הכל מסביב היה מלא קוצים ודרדרים, היו בסך הכול 4 בניינים, ללא מכולת וחנויות אחרות.

אחד הקשיים המרכזיים היה חינוך טוב לילדים. באותה תקופה לא היו הרבה בתי ספר דתיים באזור. בית הספר בשכונה נפתח בתוך דירת "עמידר" באחד הבניינים. בית הספר כולו היה מכיתה א' עד כיתה ג', בכל כיתה היו 6 או 7 תלמידים בערך.

 

מה שהחזיק את כולם הייתה האמונה בהקב"ה. וכן- השיתופיות, האחדות ואהבת ישראל. כל עדה עזרה לאנשיה במה שנדרש. דבר נוסף שמאוד עודד והקל היה יחסו של הרבי לשכונה החדשה, שהייתה בת טיפוחיו ובבת עינו.

 

תמונה 1
נחלת הר חבד בראשיתה

בעלי, אליהו קטשוילי, בנו של הרב חכם יוסף קטשוילי, גדל גם הוא בגרוזיה והכרנו עוד משם. הוא עלה זמן קצר לפניי וגר בנחלת הר חב"ד. דודתי הייתה שכנה שלו והיא זו  ששידכה בינינו. החתונה שלנו נערכה באולם גדול באשקלון וכללה יותר מ1000 מוזמנים. היא הייתה מאוד מפוארת, אך גם מאוד אישית -משפחתית. רוב המוזמנים היו אנשים שהכירו את אבי ואת חמי, חכם יוסף.

אחרי החתונה למדתי הנהלת חשבונות ומזכירות, ועבדתי. בעלי היה מורה לחינוך מיוחד. את כל הבסיס לעבודתי בניתי פה בארץ. המשכנו לגור בנחלת הר חב"ד. לילדיי לא היו קשיים מכיוון שהם נולדו פה בארץ.

אני ובעלי התחלנו לתמוך בזוגות  עולים חדשים מקרב הקהילה שלנו שרצו להתחתן, ולארגן להם שבע ברכות וכן גם עזרנו בציוד ובדברים בסיסים לבית ובכל סיוע שנדרש. כך, בזכות שיתוף הפעולה ואהבת ישראל ששררה, הקהילה התפתחה וגדלה. כיום היא כוללת מוסדות חינוך רבים ומפותחים, ארגוני חסד ותושבים רבים מאוד.

אני גאה להיות תושבת השכונה של הרבי!

הזוית האישית

תודה לך, העשרת את ידיעותינו, החכמנו ולמדנו הרבה.

מילון

עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ,
היא חברה ממשלתית לדיור ציבורי שנוסדה בשנת 1949. לחברה תפקיד היסטורי בבניין הארץ ובשיכון מיליוני העולים שהגיעו במהלך שנות קיום מדינת ישראל, וככלי חשוב במימוש מדיניות הרווחה והשיכון של ממשלות ישראל לדורותיהן, תפקיד בו היא נושאת עד היום.

רבי יוסף יצחק שניאורסון - האדמו"ר הריי"צ
י"ב בתמוז תר"מ - י' בשבט תש"י) (בעגת חסידי חב"ד אדמו"ר הקודםובמקור באידיש דעֶר פריעֶרדיקעֶר רבי) הוא האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד, בנו של הרבי שלום דובער(האדמו"ר הרש"ב) ושטערנא שרה שניאורסון וחמיו של הרבי מליובאוויטש. מנוחתו כבוד באוהל בבית העלמין "מונטיפיורי" ברובע קווינס שבניו יורק.

ציטוטים

”אני גאה להיות תושבת השכונה של הרבי!“

הקשר הרב דורי