מאגר סיפורי מורשת

רועי הם זיכרונות פרטיים ואישיים שלי מהקיבוץ בו נולדתי.

קישור למצגת – סרטון  הקשר הרב דורי של רועי מני עם סבתא תרצה מני  

גדלתי בבתי ילדים עם מחנכים ומטפלות, את רוב שעות היום בילינו עם המחנכים וילדי הקבוצה. אך מקומם של הורי השפיעו עלי ונטעו בי את הקשר המשפחתי החזק שקיים בי עד היום.

רעיון החינוך המשותף אליו נולדתי אומנם השפיע עלי ועל הערכים שעל פי הם אני חייה עד היום. משפחתי הקרובה, הזיכרונות, הגעגועים, הטעמים והקולות עדיין חיים בתוכי והם חזקים וברורים יותר מכל דבר. בסיפורי זה לך רועי רציתי להעביר לך את אותם זיכרונות, ואת אותם סיפורים וטעמים של ילדותי

כך הכל התחיל

נולדתי בקיבוץ בית זרע הנמצא בעמק הירדן, מורדות הירדן. תחילתו של הקיבוץ עם קבוצת חלוצים מחוות מרקנהוף בגרמניה שעלתה ב -1921 לפלשתינה (ישראל היום).

את דרכם הם מתחילים בשכונת עין גנים. ב1926 הם מתיישבים באום-ג'וני. אך מזלם לא האיר להם פנים ובשנת 1927 נהרס כל היישוב ברעידת אדמה חזקה. היישוב הצעיר התיישב בבית זרע של היום . בתאריך 20.9.1927 הונחה אבן הפינה לבית הראשונים בקיבוץ. אבי ואמי הצטרפו לקיבוץ בית זרע באותה שנה. ומצאו בקיבוץ הצעיר את ביתם.

ילדותה של תרצה

סבתי תרצה, נולדה בשנת  1939. בשנה זו פרצה מלחמת העולם השנייה. באותה תקופה היה הישוב בארץ תחת מתקפות בלתי פוסקות מצד הערבים והבריטים.

הלידה

אימא של סבתי ,אדית, נסעה לבית חולים ללדת את סבתא מלווה בעשרה גפירים (שוטרים יהודים) כי היה אז סכנה לנסוע בדרכים,לכן ילדה בבית חולים בעיר טבריה, שהייתה קרובה לקיבוץ. בטבריה לא היה בית חולים יהודי,ולכן ילדה בבית חולים "סקוטי" לא יהודי (דבר שלא היה מקובל). כיום הבית חולים ה"סקוטי" הוא מלון מפואר מול חופי הכנרת.

אבא של תרצה-אוריאל לוי

אבא של תרצה אוריאל (ולטר בגרמנית) נולד בוינה בירת אוסטריה בשנת 1907. הוא עלה לארץ כחלוץ בשנת 1928והתיישב בקיבוץ בית זרע. בקיבוץ היה רפתן ועם השנים הקים את משק הבקר בארץ. עם קום המדינה החל לעבוד במשרד החקלאות בתפקיד מנהל אגף בע"ח.

אמא של תרצה-עדית שן

אמא של תרצה נולדה בצ'כיה בשנת 1907, בעירה בשם אוהרסקי ברוד. היא עלתה לארץ כחלוצה בשנת 1928 והתיישבה בקיבוץ בית זרע. את אוריאל היא הכירה בהכשרה בצ'כיה. עם אוריאל היא התחתנה בקיבוץ. עדית הייתה התופרת של הקיבוץ ותפרה לכל חברות המשק שמלות. כל חברה קבלה שמלה אחת בשנה.

חיי היום יום בקיבוץ

הקיבוץ של השנים 1939 עד קום המדינה (התקופה בה חייה סבתי תרצה בקיבוץ) היה שונה מחיי הקיבוץ כיום. הילדים התגוררו בבית הילדים ללא ההורים רק המטפלות והמורים היו עם הילדים. בבית הילדים אכלו, שיחקו, למדו וישנו. בשעות אחר הצהריים נפגשו הילדים עם הוריהם למספר שעות. היו אלו השעות היפות ביותר של היום עבור סבתי תרצה. בשעות הערב החזירו ההורים את הילדים לבית הילדים נתנו נשיקה והלכו. לעיתים אחד ההורים היה מקריא סיפור לכל הילדים שבחדר.

אורח החיים בקיבוץ של אז

המטפלת הייתה מעירה אותנו בשעה שש בבוקר.התלבשנו בבגדי עבודה ויצאנו לעבודה בפינת החי שלנו וגינת הירק כל ילד ידע את מקום עבודתו לפי סידור עבודה. בפינת החי היו לנו חיות רבות כמו ארנבות תרנגולי הודו חמורים ואפילו קוף. לאחר העבודה חזרנו לבית הילדים לארוחת בוקר. לאחר ארוחת הבוקר שיחקנו ולמדנו. בימי הקיץ החמים היינו יורדים לירדן לרחצה מרעננת. הירדן של הימים ההם היה גועש עם הרבה מים וזרם חזק. אנחנו הילדים שהיינו רגילים למי הירדן הסוחפים ידענו לשחות כבר מגיל שלוש. זכור לי שבתור ילדה נסחפתי עם הזרם ואחד מחברי הקיבוץ הציל אותי.

השנייה שניצלה הייתה תרצה לוי, בתם של אדית ואוריאל לוי) אדית – אחותו של זיגי שן בני הזוג לוי קבורים אצלנו כי היו חברי בית-זרע ( גם תרצה השובבה נסחפה במערבולות הירדן וניצלה בזכות נוכחותו של נחום סלע שם, עקב עבודתו אכן היו לירדן ימים נהדרים, ומי ייתן וישובו עוד! בחלקם לפחות.

אחר הצהריים בבית ההורים

להורי היה חדר עם מרפסת וזה נחשב למותרות של ממש. לפני שעברו לחדר ה"מפואר" חיו הורי בצריף. כל יום אחר הצהריים הייתי באה לחדר ההורים, שם היה טקס שתיית הקפה, בדרך כלל שלחו אותי להביא חלב מהרפת. אנחנו הילדים קיבלנו מים חמים עם חלב והרבה סוכר. שתיית הקפה הייתה מלווה במשהו טוב לאכול כמו עוגה, עוגיות או מטעמים שסבא שלי שלח לנו. לסבי הייתה חנות מכולת בקרית ביאליק. לאחר שתיית הקפה יצאנו לטיולים במשק.

משחקי ילדים

בתור ילדים היה לנו הרבה זמן למשחקים שהיינו ממציאים כמעט לא היו לנו צעצועים. הורי ששירי משחקי הילדות שלהם הייתה בשפה הגרמנית היו מושיבים אותנו על הברכיים וכך שרו:

כך זה נשמע:

הופה הופה רייטר

וון אר פילט זו שרייטר

פילט אר אין דן גרבן

פרסן עם די רבן

פלט אר אין דן זומפ

מאכט אר רייטר בומס

בעברית זה נשמע כך:

הופה הופה הרוכב

שהוא נופל הוא צועק

כשהוא נופל לבור

אוכל עם העורבים

כשנופל לבור

עושה בום.

אחד המשחקים שזכורים לי, ששיחקנו בבית הילדים היה בניית מחנה שבו הקמנו בתים, חצרות ובו שיחקנו ימים רבים. בירדן שהיינו מתרחצים פעמים רבות, היינו שוחים למפולת ושם היינו לוקחים חמר והיינו מפסלים או עושים כדורי חמר וזורקים אחד על השני.

ילדות בצל המורעות ומלחמת העצמאות

השבת השחורה – כינוי שניתן ליום שבת 29.6.1946, שבו ערך השלטון הבריטי עוצר על הישוב היהודי בארץ. השבת הזו זכורה לי עד היום בבהירות, אנחנו הילדים ישנו בחוץ עם עלות השחר שהתעוררנו ראינו את המשק מוקף בחיילים בריטים. מאוד נבהלתי ולא הבנו מה קורה. היינו רק הילדים ולא היה איש שיכול לתת לנו הסברים. מאוחר יותר הגיעה המטפלת והסבירה שיש עוצר בקיבוץ. והבריטים מחפשים נשק אנחנו הילדים התפזרנו לחדרי ההורים.

מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות, השחרור שנערכה בשנת 1948 בין מדינת ישראל הצעירה לבין מדינות ערב. הייתה זו מלחמה קשה מאוד. סימני המלחמה נראו בכל מקום במשק, תעלות חפירות הקיפו וחצו את המשק כדי להעביר ידיעות ממקום למקום. מקלטים ועמדות שמירה הקיפו אותנו. פעמון הקיבוץ צילצל פעמים רבות במשך היום להזעיק את כולם למקלטים. יריות, פצצות וקולות מלחמה היה הדבר של יום יום. אנחנו הילדים חיינו בפחד. לאחר כיבוש שער הגולן ומסדה הוחלט לפנות את הילדים והנשים מהקיבוץ מכל קיבוצי הסביבה. היה זה לילה חשוך ומפחיד העלו אותנו על המשאיות היה צפוף ואסור היה לנו לדבר או להשמיע קול רעש. נסענו בדרכי אפר לאט את אורות המכונית צבעו בכחול. ליד העיירה יבניאל, נשמעו יריות וקבלנו פקודה לרדת מהמכונית ולתפוס מחסה. לאחר הרגיעה עלינו שוב למכונית והגענו לעיר חיפה, שם שיכנו אותנו בביה"ס על הכרמל ושהינו בו שנה שלמה. המלחמה נמשכה, היו הפצצות וריצות למקלטים אבל בחיפה היה יותר בטוח.

המשוב של רועי

ימי השישי שביליתי עם סבתי תרצה היו מעניינים ומרגשים כאחד. יחד עם סבתא חוויתי את חוויות ילדותה בקיבוץ. הרגשתי שותף לסיפורים של תרצה , כאילו הייתי שם בעצמי. שבת יפה אחת כל המשפחה נסעה לקיבוץ לטיול, ראינו את הקיבוץ של היום שקצת שונה מהקיבוץ של פעם.

משוב של תרצה

סיפור ילדותי בקיבוץ, שאני מספרת לנכדי רועי הם זיכרונות פרטיים ואישיים שלי מהקיבוץ בו נולדתי.  גדלתי בבתי ילדים עם מחנכים ומטפלות, את רוב שעות היום בילינו עם המחנכים וילדי הקבוצה. אך מקומם של הורי השפיעו עלי ונטעו בי את הקשר המשפחתי החזק שקיים בי עד היום. רעיון החינוך המשותף אליו נולדתי אומנם השפיע עלי ועל הערכים שעל פי הם אני חייה עד היום. משפחתי הקרובה, הזיכרונות, הגעגועים, הטעמים והקולות עדיין חיים בתוכי והם חזקים וברורים יותר מכל דבר. בסיפורי זה לך רועי רציתי להעביר לך את אותם זיכרונות, ואת אותם סיפורים וטעמים של ילדותי.

העשרה

קיבוץ בית זרע: "בֵּית זֶרַע הוא קיבוץ מתנועת הקיבוץ הארצי השוכן בעמק הירדן, כ-15 ק"מ דרומית לעיר טבריה. שייך למועצה אזורית עמק הירדן. על אף שהוקם בשנת 1921 על ידי עולים מגרמניה ומליטא, עבר הקיבוץ מספר גלגולים בטרם עלה על הקרקע בספטמבר 1927‏. השם בית זרע, שמקורו במדרש‏ באמרה "כאן בית־נטע כאן בית־זרע", הוצע על ידי חיים נחמן ביאליק. לפי עמנואל הראובני, שמו ניתן לו בעקבות הכתוב בתהלים: "הזֹרעים בדמעה ברִנה יקצֹרו". נקרא בראשיתו בעקבות השם הקדום כְּפַר גּוּן. הוסב לכפר נָתָן, על שם נתן לסקי, עסקן ציוני בבריטניה, ולבסוף נקבע שמו הנוכחי". ויקיפדיה

מצגת – סרטון  הקשר הרב דורי של רועי מני עם סבתא תרצה מני

 תשע"ו